אשה עצמאית ובעלת עסק, 3 ילדים קטנים ומילואים – איך זה מסתדר?

אז זהו, שזה לא.

לפני חודש הגיע הצו המעצבן שהודיע שהחל מה-1.3 בעלי נקרא לשירות מילואים של שבועיים. כבר באותו הרגע הודעתי לו שיפעל לביטול הצו כי מבחינתי הוא לא הולך ואין לו שחרור.

כמה רבנו, כי בעלי הוא מאלה שעושים “מה שצריך” ופועלים לפי “מה שמקובל” ואני מאלה שעושים מה שבא להם ומה שמתאים להם. MY WAY OR THE HIGH WAY

תקראו לי ילדותית, תקראו לי מפונקת, או איך שרק בא לכם, אבל עד שלא תהיו אצלי בבית לכמה שעות עם שלושתם, במיוחד אחה”צ שזו שעת ההתפרקות שלהם ובערב לפני השינה כשהבנות מתחילות את מרד גיל שנה וחצי כבר עכשיו בגיל שנה וחודש, עושות מרד משותף כשמשכיבים אותן לישון או מתעוררות בלילה כמה פעמים בגלל כאבי שיניים ואז מתחילות להשתולל ולשחק. ואם אתה לוקח אחת אין מצב שלא תיקח גם את השניה כי אז היא תיעלב ותתחיל לצרוח. ובמהלך הערב זה לרדוף אחריהן בכל הבית תוך כדי נסיונות השתלטות על הגדול שמנסה למשוך תשומת לב בדרכים שליליות ובקיצור, שישו ושמחו.

זה לא שאני לא יכולה להסתדר לבד, אני יכולה ומדי פעם בעלי יוצא בערב עם חברים או שאני יוצאת עם חברות ואנחנו בהחלט מפרגנים אחד לשני.

אבל כשהוא צריך ללכת לשבועיים או שבוע רצוף זה כבר מוגזם.

גם בבוקר זה מרתון כי בד”כ הבנות קמות עם שלשול שנמרח להן עד הגב בגלל השיניים שהן בדיוק מוציאות ויש להן ימים של ניג’ס בגלל השיניים ולפעמים חום ועכשיו אנחנו בשיא החורף ואני כרגע חולה עם וירוס בגרון ודלקת עיניים שנדבקתי בה מנוגה שהיתה כל השבוע שעבר עם דלקת והיום גם מיה קמה עם עיניים מודלקות ויובל עם דלקת באוזניים. אם בעלי לא היה היום בבית אין לי מושג איך הייתי מסתדרת. הוא אפשר לי לנוח קצת ולאגור כוחות ותודה לאל המצב שלי מתחיל להשתפר .

גם ככה אני על סף קריסה כי יש לי ים אחריות ומחויבות והעסק גדל ומתרחב אבל כשכל פעם הילדים חולים ואת חולה או מותשת בסוף היום כשהגדול נשאר בבית, לא ממש נשאר לי כוח לעבוד בסוף היום ובמשרד לא הייתי כבר כמה ימים.

ברגע שבעלי ילך לכמה ימים זה פשוט יגמור אותי.

אז במהלך השבוע שעבר שיגעתי את המ”פ של בעלי עם אסמסים וגם דיברתי עם הקצינת קישור שלו שזה בלתי אפשרי עבורי להסתדר לבד במשך שבועיים עם הילדים. אז הסכימו לשחרר אותו משבוע אחד ואמרו לו שיגיע לשבוע השני, אבל מבחינתי מעבר ליומיים אני לא מוכנה להיות לבד עם הילדים.

תקראו לי מפונקת, אבל באמת שאין לי זמן או יכולת להתפנק ועד שבעלי חוזר בשעות הערב מהעבודה אני בד”כ עם הלשון בחוץ ולא נשאר לי כח לכלום. אז שגם את הפריבילגיה הזו של מישהו שמקלח אותם וקם אליהם כשהם עושים חגיגות בלילה יקחו לי? עד כאן.

ואיפה בעלי בסיפור? הוא מאלה שלא עושים בעיות. מבחינתו צריך ללכת וזו המחויבות שלו למדינה והוא ממש לא יעשה מאמץ לבטל אותם. אבל נגיד ואחד מהם שוב יהיה חולה, אני אאלץ להשאר איתו בבית. ואז לא לעבוד. הבעיה עם עצמאיים היא שאין לנו ימי חופש או מחלה. ובעסקים קטנים כשאת חולה או לא מתפקדת, אין מי שיעשה את זה.

וכשהבעל לא נמצא וגם ככה הבית והכל נופל עליך, זה מתכון בטוח לקריסה אלא אם כן את סופר-וומן ואני לא.

גם לא עם ריטלין.

כתבתי על זה סטטוס בפייסבוק וכמה חברות שלי שנשואות לאנשי קבע אמרו שאין מה לעשות ושאני סתם מתבכיינת אבל אני חושבת שכל אחת והגבול שהיא שמה ומה שהיא מוכנה לספוג. לכל אחת יש את גבול הסיבולת שלה ואני מאמינה שהרבה נשים לא יחזרו לעבוד חודש אחרי לידת תאומים כמו שאני חזרתי ובאותה מידה שלא ישפטו אותי שלא בא לי שבעלי ילך למילואים כי אני פשוט צריכה אותו פה בבית.

הוא נסע אתמול ליום אחד של הדרכה וחזר מבסוט. עשה לו טוב ההתאווררות והנסיעה לצפון ושמחתי בשבילו. אבל יחד עם זאת, בצהל יש תחליף לכל אחד. פה בבית אין לו.

וכשאני במצב של עומס לא נורמלי ושבוע לפני כנס גדול שאני מפיקה, אני צריכה אותו פה. ושצה”ל יעזוב אותו בשקט.

אני שומעת מעוד חברות עצמאיות את אותה הבעיה, שהבעלים נקראים לשירות מילואים והן פשוט קורסות כי העסק תלוי בנו. ואין שום התחשבות מצד צהל שיכול לבדוק בביטוח לאומי שאנחנו עצמאיות וכמה שעות אנחנו עובדות (ותהיו בטוחים שבפועל זה הרבה יותר ממה שמדווח כי כשאת מנהלת עסק הוא דורש תפעול מסביב לשעון) וכמה ילדים יש לנו ומתי ילדנו ולהסיק לבד את המסקנה המתבקשת שאם לא באמת חייבים את הבעל שלנו במילואים אז תעזבו אותו בשקט.

למה אף אחד למעלה לא דואג לזה? כי זה לא חשוב.

בינתיים אני אעשה את המלחמות הפרטיות שלי ומקוה שישחררו אותו מהשבוע הבא. אחרת אכנס בצהל..