סיפור הלידה של אופיר- לידה ביתית מדהימה / שרון בורשטיין

ביום רביעי בסביבות 4.45 לפנות בוקר (לא יודעת בדיוק, כי בשלב הזה עוד לא הסתכלתי על השעון…), התעוררתי עם כאב בטן (כמו מחזור), הפעם קצת יותר מציק

השתחררתי מאשפוז של שבוע בדיוק שבוע קודם לכן, אשפוז בגלל דימום (היינו באמצע…. וכנראה קרענו איזה חלק שם בפנים -כתם ענק של דם על הסדין ועל בעלי, מסכן…- אז נלחצנו ונסענו למיון), ובגלל צירים מוקדמים;

במהלך הנסיעה אז לביה”ח התחלתי להרגיש “כאבי מחזור” קטנים ולא נוראים כאלה. ו”כאבי המחזור” (הצירים המוקדמים, הברקסטון היקס), המשיכו כל השבוע שאחרי השחרור. אני מספרת את כל זה, כי כשהתעוררתי ביום רביעי, עם כאב הבטן המציק, הייתי משוכנעת שזה שוב הצירים המוקדמים שאליהם התרגלתי, ואנחנו לא ממהרים.

מה שכן, כל פעם שהיה לי ציר, הייתי חיבת לשירותים (פיפי). בשלב הזה עוד חזרתי למיטה כל הזמן. איזה ארבע פעמים.

בעלי אגב לא התעורר כי הוא רגיל מהשבועות האחרונים של ההריון שאני קמה ארבע חמש פעמים בלילה להשתין.

באחת הפעמים ברחה לי כל השלפוחית, ומכנסי הפיג’מה והתחתונים נרטבו לחלוטין – אפילו המגן התחתון – אולוויז, נפרד לו לדרכו מרוב הרטיבות… טוב, הם לא מיועדים לכזו רמה של רטיבות…. כשאני חוזרת למיטה אני מחליפה תחתונים ושמה מגן תחתון חדש.

בכל אופן אחרי ארבע קימות כאלה מהמיטה התחיל להימאס לי – אני לא מספיקה לחזור לחמש דקות נוספות של שינה, יאללה, קיבינימט, אני כבר אקום… בעלי עדיין ישן. הוא צריך לקום בשש ועשרה לעבודה. אמנם הוא כנראה לא ילך לעבודה היום, כי עושה רושם ש”במבה” (זה שם העוברית) רוצה כבר לצאת, אבל רבאק, אני אתן לו את החצי שעה הנוספת לישון, הוא יצטרך את הכוח. ואני גם רוצה שהוא יתארגן ויתקלח והכל לפני שנוסעים…

אז אחרי הביקור הרביעי (נדמה לי) בשרותים, אני כבר לא חוזרת למיטה, אלא מתחילה בצעידות מהירות בסלון החשוך, הלוך חזור. (מה שקוראים באנגלית pacing). עברנו חודש וחצי קודם דירה, והדירה הזו יותר קטנה מהקודמת, אבל אני מנצלת את ה-7 מטרים בין דלת הכניסה לבין אזור השירותים כדי לצעוד…. סקיפי (החתול שלנו) שרוע על הספה בסלון.

כשהוא קולט שיצאתי לסלון, הוא מזדקף לישיבה: מה לכל הרוחות אמא עושה באמצע הלילה??? אני עושה פייסינג אבל עדיין שקטה, למרות שכבר מתחיל ממש לכאוב לי. רק לא להעיר את בעלי, מסכן, שישן. (יותר מאוחר בעלי יעיר בציניות, ולא ישכח לי את זה עד יום מותי: החתול ליווה אותה במהלך הצירים, במקום בעלה…)

מחשבות: מה השעה? מסתכלת על שעון הקיר: רבע לשש. נו, שיהיה כבר שש ועשרה, שהוא יקום ויתחיל להתארגן… זה עשרים דקות עד לקפלן. אני צועדת כדי “לברוח” מהכאב. איך לכל הרוחות אני אעשה את זה בנסיעה באוטו????

אחד הצירים כל כך כואב, שאני כורעת לישיבת צפרדע ומתחילה להתנועע, ולגנוח. אחר כך כבר מדליקה את האור. סקיפי מסתכל ולא מבין מה קורה פה.

בציר הבא כבר לא אכפת לי שבעלי יתעורר, שכל יבנה תשמע – אני מתחילה לצעוק, ואז עוד פעם לשירותים. ואז מהצעקות מותשת מתנשפת ונופלת על השטיחון ברצפה.

מהצעקה בעלי התעורר סוף סוף, ונכנס לאמבטיה על סף התקף לב , רואה אותי על הרצפה – מה קרה???

נראה לי ש”במבה” רוצה לצאת, אני עונה בלחישה.

הוא עוזר לי לקום וחוזרים לסלון. אני מתיישבת על הספה. ושוב ציר, ואני נמרחת על הספה וגולשת לרצפה מהכאב. ואז שוב לשירותים. מהשירותים בינתיים אני שומעת אותו בטלפון: “אשתי יולדת”. למי לעזאזל הוא מספר שאני יולדת בשעה כזו, את מי זה מעניין? (הוא התקשר למד”א, כמובן…) ואז שקט. הוא עדיין בטלפון. אני מסתכלת על המגן תחתון: הפרשה טיפה צמיגית וטיפות דם: הפקק הרירי השתחרר. סימן שהלידה קרובה ובאמת צריך כבר להתארגן לנסיעה לקפלן.

צועקת לבעלי – הפקק הרירי השתחרר!! (מסתבר שהוא דיווח על זה למוקדנית של מד”א באותו רגע). קמה מהשירותים, חוזרת לסלון.

ואחרי עוד רגע (בעלי אומר שזה לקח פחות מעשר שניות, אני לא ממש ספרתי…), אני ממש, אבל מ- מ- ש חייבת לחרבן. לעזאזל, למה? עוד לא עברו 12 שעות מארוחת הערב…

אם אני לא טסה ע-כ-ש-י-ו לשירותים, באלוהים שאני מחרבנת במכנסיים, כאן בסלון….

בעלי יעיר אחר כך שבחצי שנה האחרונה (או שזה היה “אף פעם”???) הוא לא ראה אותי רצה כל כך מהר לשירותים….

מורידה מהר את המכנסיים, רק שלא יצא לי במכנסיים בטעות…. שיט, יש לי עצירות פתאום. כל ההריון היה בסדר, לא הייתה טיפטיפונת עצירות (למרות הברזל שלקחתי), מה קרה עכשיו? אז צריך ללחוץ חזק כדי שיצא. לוחצת. אני לא זוכרת שכאב לי בשלב הזה. אני כן זוכרת שחשבתי- הנה הטחורים חוזרים (יש לי רוב חיי הבוגרים טחורים קטנים לצערי. זה משהו שאני רגילה אליו).

אני כן זוכרת, שאחרי כמה שניות של לחיצות, פתאום אני קולטת ראש קטן מלא שערות שחורות מבצבץ לו בין הרגליים שלי…… אני עדיין על האסלה.

“הראש כבר יוצא!!!!” אני צועקת לבעלי בהיסטריה מהשירותים. בעלי מגיע בריצה מהסלון.

“תרדי מהר מהאסלה!” הוא נוזף בי. “בואי תשכבי על השטיח”. “אין מצב שאני שוכבת!!” (קראתי במשך כל ההריון שהתנוחה הכי גרועה ללידה זו שכיבה על הגב. הכי טוב במצב מאונך) אני מודיעה לו אבל מצייתת להוראה לרדת מהאסלה, וכורעת על השטיח. הדבר הבא שקורה זה שכל שאר הגוף פתאום נושר לו מתוכי על השטיחון. בובה קטנה, בן אדם מיניאטורי – ידיים, רגליים, גוף קטנטן. שוכבת לה שקטה על השטיחון. עדיין מחוברת אליי בחבל הטבור.

אני מתיישבת מותשת על השטיחון, ועוזרת לבעלי להתיר את החבל שכרוך סביב צווארה של התינוקת. ואז אני שומעת ברמקול של הפלאפון שלו: “תעטפו אותה במגבת, שיהיה לה חם, האמבולנס כבר מגיע”.

בעלי עוטף אותה במגבת (נדמה לי מגבת ידיים שהייתה תלויה שם), ושם אותה בידיים שלי.

בובה קטנה. בן אדם מיניאטורי עטוף במגבת, בידיים שלי. חבל הטבור עדיין מחבר בינינו, פועם, חם, מתקרר לאט לאט, על הירך העירומה שלי. הוא יותר עבה ממה שחשבתי. יש שם לפחות סנטימטר. הוא כחול כזה. בובה שרק ראשה מציץ מתוך המגבת מסתכלת עליי. זוג עיניים אפורות כהות: “מי את?” הן שואלות. “היי, אני אמא שלך,” אני עונה.

בעלי מסתכל על שתינו: “נו,” הוא שואל, אז איך את רוצה לקרוא לה?” (הסכמנו בזמן ההריון שהשמות הרלוונטיים הם אופיר, אחר כך סהר, ואחר לילך אם שני הראשונים לא ימצאו חן בעיניה. כשתצא נחליט).

הנה היא בחוץ, בידים שלי. אבל הראש שלי ריק. ברירת המחדל הייתה אופיר. אז אופיר היא תישאר. “אופיר” אני אומרת. אני יושבת על הרצפה עם אופיר בידיים שלי, ופתאום נכנס לחדר האמבטיה בחור לבוש במדי פרמדיק.

“איך קוראים לך?” הוא שואל. אני עונה.

הוא כורע מולי, ואומר, אני אחתוך עכשיו את חבל הטבור. הוא שם מלקחיים קטנות מפלסטיק על החבל “רגע”, אני אומרת, “רציתי שבעלי יעשה את זה”, וקוראת לו. הוא עומד בכניסה לאמבטיה. “לא”, הוא אומר “אני מעדיף שהוא יעשה את זה,”. “טוב”, אני עונה “בפעם הבאה”.

הפרמדיק אומר לי ” תחזיקי פה ותמתחי. זה לא כואב לה, אל תדאגי” הוא אומר. אני מחזיקה ביד שמאל את חבל הטבור של הבת שלי, שעדיין מחובר אליי. מותחת אותו. הפרמדיק חותך. ואז הוא לוקח לי אותה, עדיין עטופה כמו זחל של פרפר, והם הולכים (לחדר השינה שלנו, מסתבר לי אחר כך, לבדוק אותה בפעם הראשונה ולנקות אותה קצת). לקחו לי את הבת שלי!! אני זועקת בתוכי.

אבל מפחדת לקום. ואז הפרמדיק השני עוזר לי לקום על רגליי, ואומר לי לשבת על האלונקה שמוצבת מול האמבטיה. קמה, ומתיישבת שם. נשכבת. “קר לי”, אני אומרת, מתחילה לרעוד. הסלון מחומם. הם שמים עליי שמיכה ועוד מגבת, ומחברים עירוי (אוף, לא רציתי), והאלונקה מתחילה לנסוע החוצה מהדירה. “איפה היא?” אני נזעקת. אחד הפרמדיקים עונה שהשני לקח אותה

והיא בסדר. דנים עם בעלי איך לנסוע לביה”ח. אני רוצה שהוא יבוא איתי. הוא שואל אותי מה לארגן בתיק. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה הכדורים שלי, כי ברור לי שעכשיו אני נשארת בביה”ח ליומיים, ואני צריכה את הכדורים (הורמונים).

מוכנסת לאמבולנס (פעם ראשונה שלי באמבולנס…), שוכבת שם כמה דקות עד שהם גומרים להתארגן, בינתיים בעלי נכנס והפרמדיק מתיישב למראשותיי, עם אופיר בזרועותיו. “תראי את הבת שלך”, הוא אומר לי. אני מנסה להסתכל למעלה אבל קשה לי. אחרי כמה דקות אנחנו בחדר לידה. הוא נסע עם הצופר…. הפרמדיק נותן את אופיר למיילדת, בודקת אותה, שוקלת אותה (2.420 ק”ג, בובה מיניאטורית)…, מחזירה לי אותה לכמה דקות, ואז לוקחת אותה לתינוקייה לחמם אותה (שוב לקחו לי את הבת שלי!!!). ואז מתפנה אליי – השלייה עוד לא יצאה. לוחצת קצת על הבטן שלי, מושכת קצת, ואז הכל יוצא אל הקערית שהיא שמה מתחת לטוסיק שלי.

וזהו.

שרון בורשטיין

הטבע ש.ב.א – פתרונות מהטבע לאם ולתינוק: הטבע ש.ב.א מציעה מגוון מוצרים אורגניים, טבעיים, אקולוגיים ותומכי הנקה להריונית, לאם, לתינוק ולפעוט. הזמנה דרך האתר, או ישירות בטלפון.  משלוחים לכל רחבי הארץ. אספקה ישירה בחינם עד הבית בתיאום מראש באיזור גוש דן, המרכז, השפלה וירושלים.Telefax +972-8940-8361, Mobile +972-52-4807714
http://www.nature-sbo.com[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]