שבוע 29. קשה

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

שבוע לא קל עבר על כוחותינו. עם פטירתו של בן דודתי לפני שבוע. היה קשה.
בין אם הלוויה שהיתה מאוד קשה ועצובה לכולנו, או ההתמודות אח”כ עם החלל הזה שנותר לכל המשפחה שלי בלב יחד עם החששות מלידה מוקדמת והמצב שלי שלא בדיוק השתפר במהלך השבוע עם הצוואר רחם המקוצר וצירים. המון צירים. כל הזמן..
גם ביום וגם בלילה, הלילות שלי לאחרונה הפכו ללבנים. קשה לי לישון, מציק, כבד, לוחץ, הרבה קימות לפיפי שמחריבות לי את השינה ואני מוצאת את עצמי מדי לילה מטיילת בבית, יושבת קצת בסלון, מנקרת מול הטלויזיה ויחד עם זאת מקווה להחזיק עוד חודש.
אומרת תודה על כל שבוע שעובר והבנות עדיין בפנים.
הגדילה שלהן לאחרונה הואצה. אני מרגישה ורואה את זה בבטן שלי שממשיכה לגדול בצורה משמעותית והכל נהיה לי יותר כבד וקשה. אם אני רק עומדת ישר יש צירים והבטן הופכת לגוש של אבן. אז אני מעבירה את הימים בשכיבה.
אין ברירה אחרת. והנה, עוד שבוע חולף ואוטוטו אני בשבוע 30.

היום היתה סעודה במהלך השבעה לבן דודתי. ערכו את זה מתחת לבית שלהם, כך שיכלתי להגיע. היה לי חשוב לכבד, להפגין נוכחות, אני די קרובה לדודות שלי ולדודה שלי שאיבדה את הבן שלה מאוד קשה. משהו בה מתקשה לעכל את זה ואני יכולה להבין , איך אפשר לעכל את זה שהבן שלך הלך ולא יחזור?
היה קשה. אבל יחד עם זאת כל המשפחה המורחבת – אחים ואחיות של סבתא שלי, בני דודים של אמא שלי, מלא חברים ומשפחה, היו איזה 100 איש. הקימו אוהל ענק בחניון. אני ישבתי כל הזמן, בני דודים שלי ואחותי העסיקו את יובל יחד עם יתר הקטנטנים ובעלי היה עם הגברים באוהל התפילה.
עצוב, אבל יש משהו מנחם בחום הזה של המשפחה שלי. בעלי נגנב כשראה את כמות האנשים, את כמות האהבה והחום והאכפתיות ואיך כולם ברגעים הקשים מתאחדים יחד.
אז נכון, זה עירקים, אוהבים רעש ובלגן ושמחות אבל זה נורא ריגש אותי איך שכולם באו.
דווקא ברגעים הקשים האלה, בשיחות האינטימיות האלה סביב שולחן האוכל , יש איזושהי אינטימיות וחיבור. מעין פרידה יפה מבן דודתי.
שבוע לא קל עבר עלינו כפי שכתבתי. מנסים להסתגל לרעיון שהוא כבר לא יהיה יותר.

השבוע נכנסתי לעמוד הפייסבוק שלו. לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל מהר מאוד יצאתי משם. היה לי קשה מדי.
כל הודעות ההספד, כל החברים שלו ואנשים שהכירו אותו וההבנה הזו שכולם ראו איזה בנאדם מדהים הוא היה עם נשמה טובה, וזה משהו שלא רק אנחנו, המשפחה הקרובה, ראינו. כולם ראו את זה וזה כזה בזבוז שאדם כזה הלך לעולמו.
כל כך עצוב ויחד עם זאת מוזר כל הקטע הזה של אנשים שנפטרו והפייסבוק. מעין קיר הנצחה שנשאר על גבי האינטרנט.
וההבנה הוו שזהו, הוא כבר לא יהיה ולא יחזור ושמה שהיה כשראיתי אותו לפני חודשיים נותר רק זכרון הזוי של אדם שעדיין היה אופטימי, נלחם במחלה, התאמץ להשתקם. דיברנו ואמרתי לו שהוא יצא מזה, ואכן היה שיפור. אבל זה לא קרה.

אני לא יודעת אם זה זה שלא היה לי זמן השבוע להתעסק בהריון וברחמים עצמיים על השמירה שלי או זה שהוא נפטר שפתאום מכניס לפרופורציות.
הבנות כבר די גדולות ואני יודעת שבכל יום שעובר רמת הסיכון שלהן יורדת, ושהן יהיו בסדר. משהו פנימי אומר לי לנוח ולהרגע ובעצם עם מקרה כזה של פטירה, נופלת ההבנה כמה אנחנו קטנים וכמה הכל לא תלוי בנו ושכל דבר קורה כמו שהוא צריך לקרות ויש את ההוא למעלה שמחליט. מי יבוא ומי ילך ומתי.
אנחנו רק כלים בידיו וצריך לשמור על האמונה שיהיה בסדר.
ואני מרגישה שיהיה. פתאום מרגיש לי בטוח יותר לקנות להן דברים. להתחיל לארגן. משהו פנימי, אולי קינון, אומר לי להתחיל לסדר ולהכין את הכל לקראת הלידה.
מקווה להצליח לסחוב עוד חודש למרות הקושי.
וכל פעם ההריון הזה מפתיע מחדש.
ביום חמישי בלילה הייתי עם צירים בלי הפסקה והתקשויות, הייתי בטוחה שזהו, אני הולכת ללדת.
הלכתי ביום שישי בבוקר למוניטור שכרגיל לא הראה צירים, אולטראסאונד שהראה צוואר ארוך של 2.5 ס”מ, והרופאה אמרה שהוא סגור ושהיא לא מודאגת במיוחד ושאמשיך לנוח.
מי יודע מה היה אח”כ אבל אחרי לילה כזה של צירים בלתי פוסקים אם עדיין המצב נשאר תקין אז יש סיבה לאופטימיות.
אשתדל ללכת השבוע למעקב בתה”ש למדידות וזרימות כדי לראות שהכל תקין איתן ולבדוק מה המצב של הצוואר רחם שוב.
לא להאמין אבל אני בשמירה כבר 15 שבועות בערך! מרבית הזמן בשכיבה אבל לאט לאט רואים תוצאות והשבועות מתקדמים.
אם אני אחזיק עוד חודש לפחות אני אהיה מרוצה מאוד למרות שיש לי אינטואיציה חזקה שאומרת שזה יקרה מתישהו עוד 3 שבועות בערך.
מתחילה להרשות לעצמי לחשוב על הלידה, לדמיין אותן , לחשוב חיובי.[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]