המתנה.

עוד יום , יומיים או שלושה אני אדע.

ההמתנה הזו הורגת.

אין לי סבלנות.

החוסר ידיעה הזה , הצורך הזה לדעת אם הבטן שלי סתם נפוחה או שיש חיים שנוצרו בתוכי.

אם זה שיש לי עכשיו בטן של חודש שלישי זה סתם כי אכלתי יותר מדי בצקים החודש או בגלל שהרחם שלי גדלה ודחפה את כל הצמיג החוצה.

יותר מדי סימנים שצועקים לי בגדול “זה זה, את בהריון!”

ואני רוצה את זה. כל כך!

מרגישה בשלה.

עכשיו אחרי מקלחת בוחנת את בטני המתעגלת, את סימני המתיחה שמתחילים למחזר את עצמם על גבי הבטן שלי , מסתכלת על פרופיל ויודעת. אני בהריון.

לא צריכה בדיקה שתגיד לי את זה.

משהו בגוף שלי מתרחש. הוא משתנה.

הציצים מלאים יותר, התמלאו ורידים, מסתגלים למצב הורמונלי חדש.

אני פשוט יודעת.

ופתאום זה מכה בי, ההכרה שאולי אני בהריון.

אני ? בהריון?

אמאלה.

אין דרך חזרה.

אם זה מתחיל זה זהו. בלתי הפיך.

עוד ילד.

אי אפשר לחזור אחורה, אני אמא לשניים.

אני?

אמא?

לשניים?

עצם המחשבה הזו מפחידה.

זה עושה לי קונוטציה של מישהי “בוגרת”.

ואני ? עדיין מרגישה כמו ילדה לפעמים בהוויה שלי.

ואולי זה שוב התסמינים הפסיכוסומטיים שלי שגורמים לי לדמיין דברים (כמו את זה שכמעט הקאתי אתמול כשנסענו, האיכס בבטן, זה שהיום לא התחשק לי לאכול פיצה (!!!!) או זה שאתמול ושלשום כשבעלי שם את הדאודורנט הקבוע שלו הסנפתי אותו כי הייתי בטוחה שזה ריח של בושם של בחורה. אף פעם לא היה לדיאודורנט שלו ריח כזה למרות שהוא לא החליף. ולפני יומיים כשהוא נכנס למיטה הריח של הסבון שבד”כ אני אוהבת להריח עליו עשה לי בחילה.

גם בהריון זה קרה.

בדיקות הביוץ שכבר 5 ימים ברצף מראות תשובה חיובית גם מחזקות את זה שהנה. זה זה..

נמתין. עוד קצת.

עד שתהיה תשובה לכאן או לכאן.