אחרי הגירושין – מיומנה של אמא ל-3 ילדים

הרבה זמן לא כתבתי. התקופה – אחת העמוסות והפוריות בחיי. שנתיים וחצי אחרי שנפרדנו, כשנה וחצי אחרי הגירושין.

החיים זה לא פיקניק.

אני אמא ל-3 ילדים, הגדול בן 9, הקטנות – תאומות בנות 5.

אבא שלהם איתם רק 10 ימים בחודש. וגם אז מאחר הצהרים ללינת לילה 6 פעמים ועוד 2 סופי שבוע שכוללים איסוף מהמסגרות בשישי והחזרה במוצ”ש.

לצערי נפלתי על גרוש מהסוג שלא מעניין אותו יותר מדי להיות עם הילדים והוא עושה מה שצריך במסגרת ההסכם ומשנה את זה למה שנוח לו, גם אם זה לא בהכרח נוח לי או מסתדר לי.

וזה שזה הזמן שאמור להיות שלי בבית בלי הילדים, זה לא מעניין אותו. הוא פשוט עושה מה שבא לו.

מסתמך על הסחבת הבירוקרטית של בתי המשפט בישראל.

מסתמך על זה שאין באמת צדק ושהחלטות השופטים תלויות במצב הרוח שלהם באותו הבוקר ושאולי יצליח לו אם ישקר ויקנו את הסיפור שלו.

בשלב מסוים את מבינה שזה לא באמת שווה להרוס את הבריאות שלך בשביל עוד כמה שעות של שקט נפשי בחודש, 18 שעות למען האמת, כמעט יממה שלמה, שזה הרבה במונחים של אמא גרושה לילדים, אז לפעמים את מחזירה ומאחרת ומתעכבת והלופ הזה לא נגמר.

את מנסה להיות המבוגר האחראי וכשהוא מבין שהוא לא מגיע אליך אז הוא פוגע בילדים. ופה את כבר נגררת בעל כורחך למלחמה על אף העובדה שאת עושה כל שביכלתך להמשיך הלאה בחייך ולחיות אותם בשקט.

אבל לא.

ההוא שקשה לו ועדיין גר אצל ההורים ועושה עליך את מרד גיל ההתבגרות שפספס עם ההורים שלו, ממשיך להציק ולהיות למטרד.

אז את מתעלמת. מבחינתך זה רק רעש רקע.

ממשיכה בחיים. יוצאת לדייטים, מתחילה מערכות יחסים שחלקן ארוכות וחלקן קצרות.

משקיעה את עצמך בעבודה כי צריך לפרנס. כי יש פה עסק להמשיך לנהל ומישהו צריך לשלם את החשבונות. וזו את.

ומישהו גם צריך לקום לילדים בלילה, לעשות קניות, לבשל, לנקות, לדאוג שהכל ימשיך לתקתק.

אז הבית קצת מוזנח ואף אחד לא מת מזה.

אז הילדים קצת מבלגנים וקצת רבים.

אז מה.

אז פחות יוצאים לטייל כי מנסים לחסוך, העיקר שכולם יהיו מאושרים..

את פחות מתכננת רחוק, אלא יותר מנסה לחיות את היום, גג את השבוע. מה יהיה מחר? אלוהים גדול.

והשנים עוברות ואת מקוה שההוא יתבגר ויתגבר.

מקוה שהוא יצליח לשים בצד את הררי הטינה והכעס שיש לו כלפיך ויזכור שהוא אבא לילדים שלו.

מקוה שתכירי מישהו שיהיה מספיק מיוחד בשביל להכיר לילדים שלך, שתוכלי לחיות עם זה בהרמוניה.

וזה לא פשוט.

יש רגעים של שבירה.

יש רגעים של קושי,

יש רגעים שהם חולים בלילה ואת אחרי 2-3 לילות בלי יותר מדי שינה ורק רוצה להרדם חזרה או לא לקום מוקדם בבוקר.

את הפרצופים של הגננת על זה שהקטנות שוב הגיעו מאוחר לגן, למדתי לסנן. שתניח לי. יש לי מספיק על הראש בלי הפרצופים והשאלות המיותרות למה עם שתי ילדות דעתניות אי אפשר להגיע בזמן.

וההערות המיותרות על הבית שלי שהוא מבולגן, זה אחד הדברים שהכי מעיקים. במיוחד כשזה בא מההורים או חברים קרובים.

במקום לעצור רגע ולראות שיש פה אישה שמנסה לג’נגל כמיטב יכלתה כדי לא לקרוס, כדי להמשיך לפרנס, כדי לשמור על בית מסודר , כדי לריב עם הילד שיכין שיעורים, לעשות קניות, כביסות, וכן, לפרנס. זה הכי קשה כשאת לבד.

כשהם חולים חצי מהחודש במקרה הטוב בחורף ואז גם את נדבקת ואף אחד לא מתעניין בזה שהיו לך תכניות עם לקוחות או עם פרוייקטים, החיים שלך נכנסים לסוג של הולד.

אפילו חשבתי על להיות שכירה ועשיתי את זה למשך כמה חודשים , מהבית. אבל שוב. בלתמי”ם והברזות של הגרוש והופס. גם את העבודה הזו איבדתי. מחוסר היכולת שלי להתחייב למשהו כי יש ילדים וכשהמצב הכלכלי לא מדהים את לא יכולה לממן יותר מדי בייביסיטר.

את מנסה בכל כוחך לייצב את הקן הקטן שלך.

בשלב מסויים לפני כמה חודשים זה אפילו פחות הזיז אם אבא שלהם מגיע או לא, כבר התרגלתי לשגרה איתם ואנחנו די נהנים. חוץ מהקניות שלא נגמרות ומטלות הבית שרק נהיות יותר ויותר גדולות, באמת לא מפריע לי שהם פה כשזה מ-4. אם הספקתי יום עבודה בתפוקה טובה מ-8 עד 4, אני פחות לחוצה. רק שהגדול חוזר ב1 אז זה קצת יותר בעייתי כי צריך להתייחס אליו והקשב שלי מתפזר גם אליו.

אז משתדלת להפסיק להתעצבן כי זה מעלה לי את הלחץ דם וגורם לגוף שלי להגיב לא טוב.

יחד עם זאת הילדים יותר עצמאיים וחוץ מזה שאני לא יכולה לצאת בערב מהבית אני יכולה לבחור בכל רגע נתון איך אני מגיבה.

אז החיים שלי יהיו בהולד לכמה שנים. אני אבנה תשתיות להכנסה פסיבית, אשקיע את כולי בעסק ובהם וכשיגדלו קצת זה יהיה יותר קל.