אנחנו דור מצוין – דרושה מהפכה

לצפות בחדשות בימים האחרונים, ממש מחמם לי את הלב.

לראות את קבוצות המחאה הספונטניות שמתארגנות בפייסבוק תוך שעות ומגיעות למאות אנשים, מראה שלכולנו נמאס.

אתמול צפיתי במהדורת החדשות, בכך שהמתמחים נאבקים על עתידם ועל העתיד הרפואי שלנו כנגד כל הסיכויים וכנגד כל האדישות שיש בממשלה,

במאבק הדיור – כל הצעירים ברוטשילד, איך שהעניין תופס תאוצה.

תקראו לנו דור מפונק, תקראו לנו איך שבא לכם, אבל בדור של הצעירים של היום, בני ה-20-30, יש את ההבנה שאם אנחנו לא נפעל לשינוי ונעורר מהפכות עכשיו, העתיד שלנו לא יהיה כל כך טוב.

הבעיה במדינה שלנו שהיא אמנם צעירה, בת 63 בסך הכל, אבל חלק נכבד מהמוסדות ומההתנהלות, מושתתים על נהלים ודברים שהתאימו למצב בארץ לפני 30-20 שנה.

בין אם התקנים בבתי החולים, בין אם שכר עובדי המוסדות הציבוריים – משרד הבריאות, החינוך ועוד, בין אם היצע הדירות שיש בשוק שהוא בכלל לא ריאלי ביחס לכמות הזוגות הצעירים שלא לדבר על המחירים.

וניכר שרק מי שקרוב לצלחת ויושב בממשלה על שכר מכובד ועוד עשרות שרים , סגני שרים ומשרדים שנהנים מתקציבים מופרזים ולא מחוברים למציאות.

במקום לקחת את הכסף הזה ולאזן את הפערים החברתיים שיש כיום שגורמים למצב שבו העשירים נהיים עשירים יותר והעניים נהייים עניים יותר.

דרושה מהפכה.

דרוש שינוי.

צריך להחליף את כל הממשלה שלנו בדור של צעירים.

כמו אלו שבאו עם חלום עם קום המדינה וייסדו אותה על אמונה מלאה ועל החלום הציוני של מדינה ציונית בארץ ישראל.

איפה הוא? נעלם?

במקום זה יש לנו ממשלה שמטילה עלינו מיסים בכל דרך אפשרית, בעלי מתחלק עם המשכורת שלו עם מס הכנסה שאמנם בברוטו היא די מכובדת, אבל חצי מזה הולך למס. למדינה.

ואת היתרה שנותרת אוכלים לנו בקניות, בדלק, בעוד מיסים כאלה ואחרים שבקושי משאירים משהו ביד.

ומצבנו טוב יחסית.

למרות שהתחייבנו למשכנתא מטורפת כי זו היתה הדרך השפויה היחידה להצליח להגיע לבית במקום להמשיך ולזרוק את אותו הסכום ואף יותר לפח על שכר דירה. לפחות עוד 20 שנה כאלה נשאר עם משהו ביד. הרע במיעוטו..

ועכשיו – עם עוד תאומים בדרך ודירה פייצית אין לי מושג איך נצליח להסתדר. לעבור דירה זה אומר להגדיל את המשכנתא, דבר שאנחנו לא ששים אליו כל כך , אבל למה הממשלה שלנו נותנת למצב הזה להמשך?

יש לנו הרבה חברים עם ילדים שבכל יום שעובר, המרחק שלהם מרכישת דירה רק הולך וגדל.

המשכורות לא גדלות ונותרו כשהיו, כל היתר כן.

ואף אחד בממשלה שלנו לא עושה כלום כדי לשנות!

אולי צריך לצאת לרחובות, להבעיר צמיגים, לעשות הרבה רעש, להתאגד לכח ענק, להגיד די לכל השחיתות הזו, ולהפוך למדינה מתוקנת שאכפת לה מהאזרחים שלה.

להפסיק להיות חלק מהעדר שמקבל בהבנה ובהסכמה.

זה העתיד שלנו. של כולנו. ההתעוררות החברתית החלה, צריך רק לעזור לה ולחזק אותה.

אני קוראת לכם לצאת להפגין בכיכר, לתת את חלקכם, ללכת ולתת נוכחות בהפגנות האלה. כל אחד זה עוד כח.

עוד אלפים ומאות אלפים זה הרבה כוח. ויש לנו.

.

ואני רוצה לסיים בקישור להזמנה לשביתה ששלח לי צביקה בשור , אדם מוערך , אתם מוזמנים להצטרף ולשתף:

קוראים לי צביקה. אני בן 36, נשוי עם ילד בן שנה ורבע. קניתי דירה בגבעתיים, עם משכנתא מטורפת לשלושים שנה.

וביום שני, האחד באוגוסט, אני מתכוון לשבות.

אני מתכוון לשבות כי נמאס לי. אני לא יכול להמשיך וללכת כל יום לעבודה כאילו כלום, כאילו אם אני אעבוד קשה אני אצליח לספק לעצמי ולמשפחה שלי חיים של כבוד.

כבר שבוע אני רותח. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו. אולי מזה שאני ואשתי חושבים להביא עוד ילד, ואנחנו לא יודעים אם נוכל להרשות לעצמנו. כי הרי מערכת החינוך שלנו כל כך גרועה, שצריך לבחור בין לשלוח את הילד לחינוך פרטי לבין להפקיד אותו בידיים של גדעון סער. ובריאות זה יקר, כי מערכת הבריאות הציבורית קורסת, ואוטו גדול זה יקר, אבל תחבורה ציבורית אין.

וזה עוד לפני המחירים. קניתי לפני שבוע חבילת חיתולים. המחירים ירדו בשליש, ואני רותח. שנה שלמה שילמנו מחיר מופקע בחמישים אחוז (!) על החיתולים האלה. שנה שלמה הרשתות והיצרנים גנבו אותנו בלי בושה. בחיתולים, בתחליף חלב, במוצצים, בעגלות, בכל דבר. גנבו אותנו כאילו שאנחנו, זוג צעיר עם משכנתא (אז עוד היינו בשכר דירה), יש לנו את הכסף לתרום לקרטלים של נוחי ותשובה ושאר החברים שלהם.

גנבו אותנו, והממשלה שאנחנו משלמים לה מס לא עושה עם זה כלום. לא מפקחת, לא תובעת, לא חוקרת. מפקירה אותי.

שתבינו, אני לא מרוויח רע. שנינו מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק. אני כאילו מעמד בינוני, כאילו אמור לחיות יחסית בשקט. אבל אין דבר כזה מעמד בינוני בארץ. יש אלפיון עליון שגורף פה את כל הכסף, ויש את כל השאר, שנחנקים.

כי זו השיטה. זו הכלכלה.

שיטה שבה חצי מהאנשים מרוויחים פחות מ-5,000 ש”ח בחודש.
שיטה שבה חברות משלמות רק 18% על הרווחים שלהן, פחות משכיר ממוצע, ואת הכסף החסר לוקחים לנו במיסוי משוגע של הדלק.

שיטה שבה אין לי, ולכל מי שאני מכיר כמעט, שום סיכוי מלבד להמשיך ולצלול יותר ויותר עמוק לתוך הטירוף, כדי לספק כוח עבודה זול לסופר עשירים.

שיטה שבה שליש מהילדים נמצאים בתחת לקו העוני.

ואסור שנסכים לזה. אף אחד מאיתנו.

אז ביום שני, ה-1 באוגוסט, אני שובת עצמאית במחאה על מה שהשיטה הזאת עושה לנו. בהזדהות עם כל האחרות והאחרים שנדפקים ממנה כמוני, ועם הרבים והרבות שנדפקים עוד הרבה יותר ממני.

אני אקח את הילד, אלך למאהל, אולי לאיזו הפגנה, אולי בירושלים, אולי על הראש של הממשלה הלא אכפתית הזו, האחרונה והמופרכת בשרשרת של ממשלות רעות. לא יודע מה אני אעשה. אבל לעבוד אני לא הולך.

אני קורא לכל מי שיכול – תצטרפו אלי.

תצטרפו לאירוע הזה, תפיצו אותו, תספרו עליו, תדברו עליו אנשים בעבודה. תסבירו אותו.

אם יש לכם רעיונות מה לעשות ביום הזה, בואו נדבר על זה, או שפשוט תרימו אירוע משלכם.

יאללה, משנים את המדינה הזו!

להצטרפות לשביתה