אשפוז שלישי בהיי ריסק והפעם- בית חולים אסף הרופא

עוד אשפוז לא פשוט עבר על כוחותינו. אחרי שבסוף השבוע הייתי עם קפיצות משמעותיות בלחצי דם שהגיעו במשך כמה שעות ל100-150 יחד עם כאבי ראש וטשטוש ראיה, וביום ראשון בבוקר הלכנו לרופא שהפנה די מהר למיון.

החלטתי הפעם ללכת על בית החולים אסף הרופא, מתוך מחשבה שאם הן יוולדו פגיות אז יהיה יותר נוח עם הקרבה לבית של כמה דקות נסיעה, וגם תל השומר היה סגור בגלל שהפגיה, שוב, מפוצצת.

לקחתי בחשבון את העובדה שהן די גדולות ושהפגות במידה וייאלצו ליילד תהיה לייט עם משקל של 2 קילו.

היינו במיון, לא ראו כל כך צירים במוניטור אבל מצאו לחץ דם של 90-140 שיחד עם כל ההיסטוריה שלי גרם להם לקבל החלטה לאשפז אותי.

עשיתי באותו הבוקר איסוף שתן והתוצאה יצאה תקינה אבל לרופאה זה לא הספיק ודרשו ממני לעשות שוב.

שלחו אותי לאולטראסאונד עם הערכת משקל, ששם עלה שהקטנה ששוקלת בסביבות ה1900 ג’ לא עלתה במשקל בשבועיים האחרונים והגדולה ששוקלת בסביבות ה2100 ג’ לא עלתה מזה שבוע, דבר שאמור להדליק נורה אדומה, במיוחד בהתחשב בעובדה שעד עכשיו הן גדלו בקצב ממוצע של 200 ג’ לשבוע. ודווקא עכשיו אמורה להיות הקפיצה הגדולה וזה לא קורה.

קצת נלחצתי והתבאסתי וקיויתי לתומי שבמח’ ההייריסק יתרגשו מהעניין אבל זה לא קרה.

לפני 4 שנים , בהיריון של יובל, הייתי מאושפזת בהיריסק באסף הרופא בדיוק מאותן סיבות. תינוק שלא גדל עם עיכוב בגדילה רק שהוא שקל 1500 ג’ והן בסביבות ה2 קילו, שבוע 32, לחצי דם שמשחקים, חלבון בשתן בסטיק וללא חלבון באיסוף, בצקות ונפיחות וגם אז , אשפזו אותי, ובמשך 4 ימים בקושי בדקו אותי, הייתי צריכה לרדוף אחרי האחיות שיבדקו לי לחץ דם ויבואו לחבר אותי למוניטור, ועכשיו, האשפוז הזה היה ממש דז’ה וו.

ציפיתי שהפעם, אחרי שאובחנתי עם APLA ולופוס שהן שתי בעיות קרישיות לא פשוטות, במיוחד בהריון תאומים, שמישהו שם יקח אותי יותר ברצינות. אז היתה רופאה אחת, ד”ר נאמן, שהיתה מקסימה וגם מכירה את הרופא שלי שאתמול בדקה אותי ואמרה שהיא רוצה שאהיה במעקב על כל הדברים למרות שהמדדי לחצי דם שלי במחלקה היו תקינים. כשהייתי בבית במהלך השבוע האחרון, ישבתי על הספה עם המכשיר למדידת לחץ דם לידי וכשהייתי מרגישה את הל”ד עולה, מייד הייתי מודדת ומאתרת את הקפיצה הגבוהה. רק שכשאת באשפוז, ויש 2 אחיות על 20-30 בנות, כשמבקשים למדוד לחץ דם, לוקח להן בין 10 דקות במקרה הטוב להגיע לחצי שעה או בכלל לא. אז שוב מצאתי את עצמי מזכירה להן כמה פעמים ביום למדוד לי לחץ דם , אפילו הגעתי אליהן לעמדה ולא עזר. שלחו אותי לחדר..

עשו לי אתמול בדיקות של זרימות למוח שיצאו תקינות, הזרימות לחבל הטבור יצאו בסדר, אבל עדיין, אותי הטרידה העובדה שהן האטו \עצרו את הגדילה שלהן בצורה משמעותית.

שלשום בלילה היה לי קוצר נשימה ולחץ בחזה וכאבים בחלק העליון של הבטן, הלכתי לאחות אחרי שעה שהסתובבתי במיטה, השעה היתה 4 לפנות בוקר, אמרתי לה שאני מרגישה ממש רע. היא מדדה לי לחץ דם, ואז אמרה לי “הכל תקין, כנראה שאת ממציאה לעצמך בעיות”.. אמרתי לה שהיא יכולה לפתוח את התיק שלי ולראות אם אני ממציאה לעצמי בעיות. היא שאלה אם זה תמיד ככה ואמרתי לה שרק בהריון. היא שאלה מה אני עושה כשזה קורה , אמרתי לה בד”כ נצמדת לחלון פתוח ומחכה שיעבור.

אבל משהו שם בגישה של מרבית האחיות נותן לך תחושה שהן עושות טובה למישהו שהן חיות או עובדות. אני משתדלת לבקש בנחמדות או בנעימות. מצד אחד הרופאה אמרה לי “תטרידי אותנו במה שצריך, כי חשוב שנבדוק” אבל אחרי שכמה פעמים את מקבלת מבטים עצבניים כשאת באה לבקש שימדדו לחץ דם או חלילה את התרופות שאת צריכה לקבל (עד עכשיו טרם קיבלתי את כדורי הברזל שהייתי צריכה לקבל ביום הראשון או את האופטלגין מהיום בבוקר) אז את מתייאשת ומרגישה מאוד לא בנוח מולן.

היום הגיעה רופאה אחרת לבדוק אותי, היא אמרה שהכל יצא תקין ושאפשר לשחרר אותי, אמרתי לה על הקטע של הIUGR שהיה לי עם יובל יחד עם העובדה שאני בהריון תאומים ושבכל זאת היו לי 2 אשפוזים על אורך צוואר בחודשיים האחרונים ושביום שני שעבר הוא עמד על אורך של 9 ממ בלבד.

היא הפנתה אותי לאולטראסאונד ואמרה שנשאר לעוד כמה ימים של מעקב. באולטרסאונד יצא 15 מ”מ שזה אחלה במצבי.

הצוואר אחורי וסגור וגבוה שזה טוב.

שאלתי אחכ את האחיות אם הרופאה ראתה את התוצאות ואמרו לי שהיא ראתה ושמחר אני משתחררת ושקבעו לי תור לנוירולוג לבוקר. שאלתי בשביל מה, אמרו לי שאני אמרתי שאופטלגין לא משפיע עלי לכאבי ראש ושאני מתלוננת. בדיוק הרופאה הגיעה.

הסברתי לה שהכאבי ראש מהפרסולט ומהשינויים בלחץ דם ושאין לי שום בעיה נוירולוגית ושאולי כדאי שאפסיק אותם לכמה ימים. היא אמרה שהיא לא רוצה צירים בשבוע כזה ושאם זה ככה אז אפשר לוותר על הנוירולוג. שאלתי אוקי, אז אני נשארת לאשפוז? מה עם הגדילה שלהן? היא אמרה שאמשיך מעקב בעוד שבוע בקופה. אמרתי לה אוקי, כי הבנתי שהם שוב שומרים על מדיניות זריקת הזין ופינוי המיטות במחלקה והתנערות מאחריות ושחבל לי על הזמן והאנרגיות ושעם צוות כזה אני לא רוצה להיות במעקב במצבי.

ביקשתי שתשחרר אותי היום, היא אמרה שיש לה עומס במיון (השעה היתה 4 אחה”צ) ושרק מחר בבוקר תתפנה לזה. שאלתי אותה אם חוץ מהמכתב הזה אם יש סיבה נוספת שבגינה אני צריכה להשאר עד מחר, והיא אמרה שלא.

פה כבר התעצבנתי וביקשתי שמקסימום תשחרר אותי ומחר אקפוץ לקחת מכתב שחרור, היא אמרה שהיא לא יכולה וברחה למיון. אחרי שעה דיברתי עם האחיות, אמרו שהיא עסוקה ולא משיגים אותה ושאנסה עוד שעה.

בינתיים ההורים של בעלי באו עם יובל. שמתי לב שהוא קצת אפאטי ואדום, ונגעתי בו והילד רתח מחום. קנינו לו אקמולי ופה היה לי ברור שאת הלילה הקרוב אני מבלה בבית עם הילד שלי. לקחו את יובל הביתה כדי שישן ובעלי נשאר איתי כדי להביא את הדברים. החלטתי שאני משתחררת ויהי מה.

הלכתי שוב לאחיות (7 בערב) וראיתי את הרופאה יושבת בפינת אחיות. שאלתי אותה אם יש התקדמות ואם יש אפשרות שהיא תשחרר אותי כי הבן שלי עם חום ושאני רוצה להיות איתו. היא אמרה שהיא עסוקה ואז שרופא בכיר החליט לא לשחרר אותי והיא לא יכולה בלי חתימה של רופא בכיר. ביקשתי שתנסה לארגן. (שוב מדיניות זריקת הזין חוזרת) אמרה שתנסה. חזרתי לחדר. אחרי שעה באתי שוב לאחיות, ניסו להשיג אותה, אמרה להן שאני לא משתחררת היום ושזה יהיה מחר.

פה התעצבנתי. אחת האחיות היתה ביצ’ית והשניה היתה נחמדה והבינה את המצוקה שלי והציעה לי אופציה של ויתור על אשפוז. אמרתי לה תביאי. היא דיברה עם הרופאה, אמרה לה שהבן שלי חולה ושאני לא מוכנה להשאר סתם , והרופאה אמרה שתשלח לי בדואר סיכום אשפוז. תוך 5 דקות אספנו את עצמנו ונסענו הביתה.

הביתה.

כמה מעריכים את הבית אחרי אשפוז כזה.. בכלל, אחרי כל אשפוז. זה קצת מוציא אותך מאיפוס, פתאום להיות בסביבה זרה, יש לי בעיה עם להתקלח בבתי חולים, מגעיל אותי למרות שנקי בסה”כ אבל שריטה.

ישבתי איזה חצי שעה לנוח, הסנפתי את יובל כמה פעמים שבינתיים אין לו חום ואני מקוה שימשיך ככה ונראה איך יהיה מחר ואם הוא ילך לגן (תודה לאל על הצהרון בחנוכה!)

עשיתי אמבטיה טובה וארוכה ועכשיו נכנסת למיטה לישון.

דיברתי עם הרופא שלי מתה”ש ועדכנתי אותו במצב, הוא אמר שאפגוש אותו בתחילת שבוע הבא ונעשה הערכת משקל ונחליט מה עושים.

היום אני ב32+4, אוטוטו מתחילה שבוע 33~! מתקשה להאמין שהגענו עד הלום ושדווקא עכשיו פתאום העניינים עם הצואר רחם נרגעו. אני הולכת להפסיק מחר את הפרסולט ולראות איך הגוף שלי יגיב.

בהריון של יובל זה גם עשה לי חגיגות עד שהפסקתי לקחת ושם הכל נרגע והיה תקין – הלחץ דם, הבצקות, המיגרנות נעלמו.

ועכשיו מקוה לסחוב עד שבוע 34-35 בשאיפה שלא תתפתח לידה לפני כן, ומי יודע, אולי הן עוד יפתיעו ויצטרכו זירוז..