דיכאון אחרי לידה – הסיפור שלי – חלק ב’

*נכתב לפני כ-4 חודשים.

נתקלתי במקרה בכתבה שסלונה ערכו על הדיכאון אחרי לידה שהיה לאריאלה רביב לפני כשבועיים, ומשהו שם נורא תפס אותי.
חלק מהביטויים, שפתאום נראו לי מאוד מוכרים ושיקפו לי את החיים שלי, דברים שהדחקתי ולא הסכמתי לראות.

אני ? דיכאון? כולם אומרים שאני סופרוומן..
יש לי תאומות בנות חצי שנה ועוד ילד בן 5 ואני עובדת במשרה וחצי עם 15 שעות עזרה בלבד בשבוע כרגע ומנהלת עסק כשבעלי יוצא ב8 בבוקר וחוזר ב7-8 בערב כך שהכל נופל עלי בלית ברירה.

יש לי ADHD מאובחן ואלמלא הריטלין שהחזיק אותי עם הראש מעל המים והניע אותי לעשות דברים והכניס לי מרץ, אני מאמינה שבטח הייתי יושבת כל היום בפיג’מה בבית ולא מסוגלת לעשות כלום.
אני קונטרול פריק ולא הרשיתי לעצמי אפילו להתפרק ופשוט לנוח.

חופשת הלידה שלי (אם אפשר לקרוא לזה “חופשה”) עם התאומות הסתיימה תוך חודש וקצת כי היו דברים שדרשו טיפול דחוף בעסק אז חזרתי לעבוד בחצי משרה בין ההנקות וההאכלות.
תפקדתי על אוטומט והעבודה באיזשהו מקום נתנה לי סוג של “שליטה” בחיים שלי.

ברחתי לשם.
עכשיו במבט לאחור אני קולטת שזה לא נורמלי.
כשאני קוראת אמהות בפורום תאומים שאחרי חודשיים לא מסוגלות להשאר לבד וכל היום מתעסקות בתינוקות ואני אחרי שבועיים כבר הייתי גיבורה ואישרתי לבעלי לחזור לעבודה ולהשאיר אותי להתמודד עם הכל.

שאני אקרוס? מה פתאום..
אז תפקדתי. למרות הקושי, למרות הכל.
פעלתי על אוטומט. הייתי ב100 אחוז שם בשביל הילדים, הנקתי בכיף מסביב לשעון והאכלתי אותן והייתי בטוחה שהכל בסדר איתי.
גם בטיפת חלב כל פעם האחות החמיאה לי על איך שאני רגועה עם הבנות ומתפקדת עם המון סבלנות ושאני צריכה ללמד אמהות אחרות על רוגע ..

אבל לאט לאט התחילו להיווצר סדקים.
הריטלין פתאום השפיע קצת פחות, התחלתי להרגיש עייפה, לריב המון עם בעלי, להתמלא חרדה מזה שאני צריכה להשאר לבד עם הילדים אחר הצהריים ובימים שלא עבדתי והייתי צריכה להיות לבד עם הבנות, נכנסתי לסטרס מטורף שלא אפשר לי לנוח ולהנות באמת.
בקושי יצאתי מהבית, רק אם חברות ממש לחצו, אבל היתה בי סוג של “עצלות” ובימים שהייתי לבד עם הבנות בבית, עבדתי תוך כדי כשהן ישנו והיום אני מבינה שזה היה מקום המפלט שלי. המקום היחיד בו הרגשתי שאני מסוגלת לקחת אחריות ושיש לי איזושהי שליטה עליו.
העבודה שלי.

בעלי כנראה נכנס לאיזושהי תקופה של הכחשה והדחקה עם עצמו כך שהוא לא היה מסוגל לראות מה עובר עלי וכשהרשיתי לעצמי להתלונן הוא היה מגיב בביטול – את סתם מפונקת..
באיזשהו מקום זה חלחל עמוק.
ומשם גם תחושת תסכול עמוקה של איך אני לא יכולה להסתדר לבד עם 3 ילדים, עסק לנהל ובית לתחזק? נו באמת, זה קלי קלות!

מתישהו לאחרונה אני ומי שעזרה לי במכירות לעסק שלי החלטנו שאנחנו מסיימות את העבודה ביחד כי היא רוצה להתפתח עם העסק שלה שהתחיל לתפוס תאוצה. אז שחררתי אותה עם המון אהבה.
ואז פתאום קפאתי.
הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות כלום.
התקף חרדה..

הכל נראה לי פתאום בלתי אפשרי, כמו ענן שחור שאופף אותי ולא מאפשר לי לזוז.

במשך שבוע לא הצלחתי אפילו לעבוד, ניסיתי לשתף את בעלי אבל גם עליו עבר שבוע קשה בעבודה ונהייתי תלותית כמו ילדה קטנה ואלמלא אמא שלי שהיתה פה ועזרה לי אני לא יודעת איך הייתי מתרוממת ומזל שהיא היתה שם ועזרה לי.
לא ידעתי מה לעשות עם התחושות הללו.

אני יודעת היום בדיעבד שאחרי הלידה הראשונה היה לי גם משבר וסוג של דיכאון אחרי לידה שלא אובחן באופן רשמי אבל אני יודעת שהוא היה שם.
החלטתי שזה לא ישבור אותי ושגם אם יש דיכאון, אני אתמודד לבד. הסתדרתי לבד עם הרבה דברים, אז גם עם זה נסתדר. עוד משהו שצריך לסלק מהדרך..

ואז נסעתי עם בעלי לסופשבוע. הגוף שלי קרס. חטפתי שפעת קשה שהשביתה אותי לשבוע ומשהו במיטה, לא יכלתי לדבר, לתפקד או לעבוד וכל הזמן היה את הסטרס הזה של כל העבודה שמחכה לי.
הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייבת להוריד הילוך.

ואז נתקלתי יום אחד בשיטוטי בפייסבוק בפוסט הזה שבו ראיינו את אריאלה רביב, בלוגרית ותיקה ואמא לשתיים, על דיכאון אחרי לידה.
משהו במילים שם תפס אותי והעיר הרבה דברים רדומים בתוכי.

היא אמרה שהיא פשוט הרגישה עצב.
קראתי פסקה או 2 וסגרתי את הדף.
אני אלחם לבד בדיכאון הזה וזה עדיין , לא בטוח שזה זה. אני הרי מתפקדת! אני עם הבנות, הבית מתוקתק, אני מתלבשת ומתאפרת בבוקר.

אני לא בדיכאון.
אז אמרתי.
זה לא שינה את העובדה שהיו רגעים עצובים והרבה. פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל מילה הכי קטנה של בנאדם היתה משתקת אותי ומכניסה אותי להתקף חרדה אם היא לא נאמרה בנימה חיובית.
הלכתי לאיבוד.
ויחד עם זאת התביישתי.
התביישתי לספר לאמא שלי, לבעלי ניסיתי לספר כשהייתי ברגעי משבר קשים אבל הוא התיחס לזה כאל מניפולציה ואמר לי “קחי כדורים ותעזבי אותי בשקט..”

וכך חלפו להם עוד יומיים שלושה ובוקר אחד קמתי ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום.
לא לפתוח מחשב, לא להתלבש, אמא שלי באה לעזור לי ולקחה את הבנות לסיבוב. הבנתי שאם אני לא עושה עם זה משהו זה לא יעלם וזה רק הולך ומחמיר.

התקשרתי לחברה טובה שסבלה מדיכאון אחרי לידה ואמרתי לה שנראה לי שיש לי דיכאון.
היא הודיעה לי שאני עכשיו מרימה טלפון לפסיכיאטר שלי (שהגעתי אליו בהמלצתה לADHD) וקובעת איתו תור דחוף.

אחרי 3 ימים נפגשתי איתו.
הוא שאל אותי כל מיני שאלות.
פתאום הבנתי כמה עצוב לי, כמה אין לי חשק לחיות, כמה ההנאה נעלמה מחיי, לא בא לי שום דבר..מי שמכיר אותי יודע שאני היפראקטיבית ואני לא יושבת לדקה ופתאום שמתי לב שאת החברות הכי טובות שלי לא ראיתי כבר חודש והכל נהיה רק עבודה, בית ילדים ורק מה שבאמת הכר
על זה שאין לי כח לעשות כלום. לא לצאת, לא לסדר ולארגן את הבית ושאת מה שצריך אני עושה על אוטומט. אני לא שם.
עם הבנות אני כן משתדלת להיות ואני כל כך נהנית מהן, אבל חוץ מהן, כל השאר אני עושה ורק את מה שבאמת הכרחי.
אני שבעלי כל הזמן מתעצבן עלי על זה שאני אובר אופטימית, שאני מרשה לעצמי לחלום ומעיזה דברים שאנשים לא מרשים לעצמם אפילו לפנטז עליהם, אני, נהייתי פסימית.
דעכתי.
הרגשתי שמשהו בתוכי כבה.
אני לא זוכרת כרגע מה בדיוק היה שם בפגישה ועל מה דיברנו, אבל הרגשתי שיש לי מקום בטוח שאני יכולה לפרוק בו. שמישהו מבין אותי ולא שופט ולא מבקר.
שמישהו מקשיב לי.

שאני לא מדמיינת ולא מפונקת. זה אמיתי וזה שם וזה בסדר בשבילי להרגיש את הדברים האלה.
הפסיכיאטר אמר לי שזה פלא שהצלחתי לסחוב עד עכשיו ושחצי שנה אחרי לידה זה יותר מדי זמן לסחוב דיכאון ושאני חייבת לקבל עזרה עם הילדים.
ורגע, “לסחוב דיכאון?” מי אמר שאני בדיכאון? זה סתם דכדוך..
ואז הוא אמר לי שזה לגמרי דיכאון אחרי לידה ושהוא יתן לי כדור שיחזיר אותי למוטב ושתוך שבועיים שלושה אני ארגיש יותר טוב.

יצאתי משם והרגשתי הקלה. שאני לא פסיכית שאני מרגישה את התחושות הללו.

שמשהו לא מאוזן בגוף שלי.
סוג של אופטימיות זהירה התפשטה לי בגוף שהנה, יש תרופה. אני אקח כדורים למשך תקופה וזה ישתפר.
יש מרפא. זה כבר מעודד.
אולי אני אחזור להיות הבחורה האנרגטית שהייתי ולא השק תפוחי אדמה שנהייתי שכל הזמן רוצה לישון ולהסתגר בבית.
אני , שבמצב רגיל לא קורה שאני יושבת בבית יותר מיומיים בשבוע, הפכתי לפדלאה ובסופי שבוע בורחת ומתנתקת עם סדרות למיניהן.
אני לא מכירה את עצמי ככה.

אבל הלכתי לרופא והבנתי שבאמת יש לי דיכאון מסוים. לא קשה מדי אבל גם לא כזה שצריך להתעלם ממנו.

חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי את הבשורה. הוא אמר לי “כבר מזמן אמרתי לך שיש לך דיכאון ושאת צריכה כדורים”.
אמרתי לו “אבל אמרת את זה רק כשהייתי מתפרצת עליך ומתלוננת”
הוא אמר “עדיין, אני ראיתי שאת בדיכאון”.
שאלתי “למה לא עשית כלום? למה לא סחבת אותי בכח לפסיכיאטר?”
הוא אמר שהוא לא ידע מה לעשות איתי, ושהוא לא ידע איך לאכול אותי עם הקריזות הללו שיצאו עליו לאחרונה
אני מניחה שהוא יצא מנקודת הנחה שאני חזקה ושאני אתמודד ואצא מזה לבד אבל זה לא קרה ואני כל כך שמחה שהצלחתי למצוא את הכוחות הללו ללכת לרופא ולטפל בעצמי כי אני יודעת שהילדים צריכים אותי.
העסק שלי צריך אותי.
עוד קצת, אחרי אוגוסט אתפנה למצוא מישהי חדשה שתעזור לי עם העסק, הבנות יכנסו לגן והחיים יחזרו לשפיות.

אבל פתאום, הלבד הזה, שאני צריכה לקחת עוד אחריות על הכל- על הלקוחות והמכירות, זה נהיה מפחיד. למרות שעשיתי את זה במשך שנים אבל זה רק עורר את הדברים והציף אותם.

אני לא נגד כדורים פסיכיאטריים.

ראיתי איך הריטלין עוזר לי, ואיך אני מתפקדת איתו ואיך הוא מביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שלי ועוזר לי לממש אותו טוב יותר במיוחד בעבודה והחיים שלי השתנו לטובה מאז הריטלין.
אז עכשיו אני אחרי שבוע וקצת עם כדורים. קיבלתי כדורי סרנדה שממה שקראתי אין להם יותר מדי תופעות לוואי.
ביומיים הראשונים הייתי ממש עייפה והרגשתי סוג של שאנטי. בעלי אמר לי לשחרר קצת ולתת לעצמי לנוח ולהרגע.
קרה שיצאנו לטייל עם הילדים (בנסיעה) ובגלל שסמכתי עליו ולא בדקתי את התיק של הבנות כשהוא ארגן אותו (אמרנו לשחרר שליטה) אז יצאנו בלי מחלקי מנות ובלי התיק החתלה שלהן ואחרי שעה מיה עשתה קקי ונוגה היתה רעבה אז חזרנו..
אמרתי לו “הנה, זה מה שקורה כשאני משחררת שליטה, אתה פשוט סומך עלי שאני אדאג לכל וזורק עלי את כל האחריות ואני כבר לא יכולה יותר“.
נראה לי שהוא הבין..
אני מקווה שהוא יתחיל לקחת עכשיו קצת יותר אחריות על עצמו.

סיפרתי לאמא שלי, היא אמרה לי “אין לך שום דיכאון, זה סתם קושי ועומס”.. אני מאמינה שאם פסיכיאטר בכיר שדיברתי איתו בגילוי לב החליט שיש לי דיכאון, אז יש דברים בגו.
אמא שלי אמרה לי לא לקחת כדורים אבל אני לוקחת ואני מרגישה שזה עוזר.

לאט לאט אני מרגישה שיפור בתחושה הכללית. יש אופטימיות, בימים האחרונים אני מרגישה שלאט לאט האנרגיות שלי מתחילות לחזור. אני פחות עייפה. אני מתפקדת, אני עושה דברים, יצאתי עם הילדים והייתי לבד עם הבנות היום והסתדרתי מצוין ולא הרגשתי צורך שבעלי יבוא מוקדם.

אז אני רוצה לפנות לכל מי שמזדהה עם חלק מהדברים שכתבתי, קחו את עצמכן עכשיו ותתקשרו לפסיכיאטר (אם תרצו אשמח להמליץ על שלי, הוא נהדר ונחמד ומאוד מקצועי וחוסך בירוקרטיה של קופות חולים ואבחונים) ותטפלו בעצמכן.

אני רוצה להודות לאריאלה רביב שחלקה את הדברים הללו ולאוסנת עופר שהביאה את הכתבה. אני חושבת שרצוי להציף את הנושא, ולטפל בדחיפות.

אם הגעתן לכתבה הזו ומשהו ממנה נגע בכן, אל תהססו, תטפלו. ואם אתן זקוקות לעזרה והנחיה אני אשמח לעזור.

המייל שלי הוא [email protected]

חלי.

מנורות למניעת דיכאון

לחלק ב’ של הפוסט לחצו כאן