היי מידה 40, התגעגעתי אליך!

יש דברים קטנים שפשוט יכולים לעשות את היום, ואפילו את השבוע.

לאחרונה בשל הפעילות האינטנסיבית שיש לי במהלך היום (מי אמר שלהיות עצמאי ולעבוד מהבית זה אומר שנחים הרבה??) ובין הריצות מפגישה לפגישה וגם בעקבות העובדה שכשאני בשוונג של עבודה אז לא מעניין אותי שום דבר, איכשהו נוצר מצב שבו הגוף שלי מגיב מצוין..

אני קמה בד”כ בבוקר, לוקח לי חצי שעה עד שעה להתארגן ולצאת עם יובל לגן, תלוי על איזה צד הוא קם בבוקר וכמה הוא מחליט לריב איתי,

לאחר מכן אני חוזרת הביתה, מתיישבת בד”כ במרפסת ונהנית מהשמש אם יש (יש לנו מרפסת שמש כיפית סגורה עם זכוכיות אצל אמא שלי) ומתחילה לעבוד. הבטן מתחילה בקרקורים עדינים ואני אומרת לה “לא עכשיו, עוד מעט” ומסתפקת בכוס תה עם סוכר כדי להרגיע אותה.

מבלי שאשים לב כבר הגיע 12-1 בצהריים, לפעמים אני קמה ולוקחת איזה חטיף או מנשנשת איזו פריכית, אם אני בפגישות בחוץ אני מבטיחה לעצמי שאוכל כשאגיע הביתה בצורה מסודרת (yea right).

מפה לשם הזמן ממשיך, אני בשוונג, לא רוצה לעצור כי כל רגע מגיע עוד מייל חשוב שדורש התייחסות או עוד שיחת טלפון שבעקבותיה יש עבודה ודברים שצריך לטפל בהם במיידי, וכך חולף לו הזמן עד 3 וחצי ואז צריך לצאת לאסוף את יובל מהגן.

אני מבטיחה לעצמי שאנסה להאכיל אותו וגם את עצמי על הדרך, שותה איזה משהו , לוקחת איזה חטיף קל או עוגיה או משהו קטן ויוצאת לאסוף אותו.

חוזרים הביתה.

התחילו הריצות.

במידה ויש מזג אויר נוח קופצת איתו לסיבוב בשכונה או לקניון קרוב או לפארק או לחברות עם ילדים.. בסביבות 6 הוא אוכל ארוחת ערב ואני מנשנשת על הדרך. אי אפשר לאכול כשהוא בסביבה..

ממשיכה במרדפים. אין דבר כזה לשבת רגל על רגל כשהוא בסביבה, צריך להיות צמודים אליו אחרת יש נזקים בבית. צריך להעסיק אותו בלי הפסקה, וצריך לרדוף אחריו כשהוא חוטף ג’ננה שהוא רוצה לשחק במחשב, או לטפס על המיטות או להכנס לאמבטיה עם בגדים או לא יודעת מה..

8 בערב.

בד”כ הבעל נזכר שיש לו בית ומגיע, מקבל את הילד למשמרת.

אני במצב סמרטוט על הספה, אין לי כח לדבר עם אף אחד, שלא לדבר על לקום עד למטבח ולהתחיל להכין לעצמי אוכל.

המקסימום זה לשבת על הספה עם הלפטופ כשרק האצבעות זזות.

כשאני ממש רעבה אז אוכלת איזה ביצה או פיתה או משהו שקל להכין .

סותמת קלות את הרעב בבטן והולכת לישון.

לפעמים גם מדלגת על זה..

תאמינו לי, זו הדיאטה הכי טובה שהיתה לי!!!

ירדתי מאז שיובל התחיל ללכת 9 קילו ובינתיים אני שומרת על המשקל הזה בצורה יציבה.

רזיתי כך  שכמעט כל המכנסיים שלי כבר יושבים עלי כמו שקים ורובם נופלים לי. אפילו הג’ינס החדש שקניתי בקסטרו לפני חודשיים נופל לי כל הזמן ונראה כאילו הוא גדול מדי.

היום כשהתלבשתי ואמא שלי היתה לידי (היא תמיד היתה יותר רזה ממני במידה לפחות וכרגע ירדה למידה 38) שאלתי אותה אם יש לה איזה מכנסיים שגדולים עליה להלוות לי כי אין לי מה ללבוש.

היא אמרה לי “אין סיכוי שתכנסי למכנסיים שלי,הכל מידה 40”.אמרתי לה תביאי ננסה..

היא הביאה לי 2 זוגות מכנסיים במידה 40 , והפלא ופלא, שניהם עולים עלי וגם יושבים מצוין!

הסתכלתי על עצמי במראה בתדהמה, מאושרת מהרגע, הפעם האחרונה שבה הצלחתי להשתחל למכנסיים במידה 40 היו בתקופת החתונה, איפשהו לפני 5 שנים.. ופתאום חזרתי לשם..

אתם יכולים לומר שאני מתלהבת, אבל למישהי כמוני שנלחמת במשקל בערך מגיל 12 תודות לגנים המצוינים של הצד של אבא שלי שכוללים גם מבנה רחב בין היתר ורגשות אשם על כל ביס כמעט שנכנס לי לפה, זו תחושה נפלאה.

אז חזרתי למידה 40

טוב לי ככה

עכשיו השאיפה היא מידה 38.

ואז אהיה מרוצה ואפסיק.