הפוסט ה-500!

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא כותב בלוג.

ככה בערך זה עובד אצל בלוגרים. כשיש לך יותר מדי דברים שרצים לך בראש ואתה חייב למצוא פורקן להכל וצריך לשתף אבל חושש שאף אחד לא יבין מה עובר עליך, אז אתה פורק לבלוג.

אני זוכרת שעוד בילדותי נהגתי לנהל יומן אישי ולפרוק אליו את כל התסכולים וכל מה שעבר עלי,

זה הקל עלי במיוחד בשנות העשרה שלי כאשר ההורים שלי היו בכאסחים לא קלים ומאחר והייתי טיפוס מאוד מופנם כילדה אז זה היה סוג של תרפיה עבורי והפינה השקטה שלי עם עצמי.

את הבלוג הזה התחלתי ביום בהיר אחד או אולי גשום כשהתחלתי להתייאש מהניסיונות להרות אחרי 10 חודשים והתחלתי פשוט לכתוב וזה עזר לי לרוקן את כל האמוציות שיש לי  , אני טיפוס די אמוציונאלי ורואה את החיים לא פעם מנקודת מבט מאוד רגישה והרבה פעמים לוקחת דברים ללב. אז הבלוג עזר לי.

לא מזמן יצא לי לחשוב על כך שאולי הכל לטובה בסופו של דבר ושלהוא למעלה יש תוכנית לכל אחד מאיתנו.

במקום להתלונן על ההריון הקשה שעברתי, עם 5 חודשים של שכיבה במיטה, יצא לי לשבת וללמוד בזמן הזה חלק גדול ממה שאני יודעת היום על כל הנושאים שרשומים בבלוג, ולהעביר אותם לפה לבלוג ולתת מענה לנשים רבות שזקוקות לאינפורמציה ומחפשות אותה ואלמלא כל הקשיים והצרות שעברו עלי לא היה לי היום את האתר הזה ולא הייתי מגיעה לאן שהגעתי מבחינת ההתפתחות שלי בחיים.

לפני כשנה וחצי הצבתי לעצמי מטרה, להגיע בבלוג ל500 פוסטים. חבר קרוב שמבין קצת באינטרנט אמר שאתר שמתחיל להיות רציני אמור להכיל לפחות 500 עמודי תוכן, ואני, שאוהבת אתגרים, שמתי לי ליעד את המספר הזה, וגם הצלחתי להגיע אליו.

יעד נוסף שהצבתי לעצמי  היה להגיע ל1000 קוראים ביום תוך שנה מיום המעבר לוורדפרס וגם את היעד הזה עברתי כבר מזמן..

לפני קצת פחות מ3 שנים הבלוג הזה החל בבלוגיה בתפוז בשם “אחרי החתונה הכל (לא תמיד) יעבור”, וכמו בלוגרים רבים אחרים גם אני החלטתי אחרי כמה זמן שבמהלכו קהל הקוראים שלי גדל שאני פותחת לי בלוג עצמאי עם פלטפורמה שמתאימה לי ולתכנים ועם שם וכתובת ייחודיים משלי.

עם הזמן השקעתי ופיתחתי את הבלוג בעיקר בהתאם לצרכי הגולשים וניסיתי לתת מענה ופתרונות לשאלות שקיבלתי מאמהות כאשר הנושאים חזרו על עצמם, ובכל מאמר שאני כותבת (מתוך הקטגוריות) אני מנסה תמיד לחשוב איזה מידע יהיה רלוונטי לקוראים שלי, תוך שמירה על אובייקטיביות ואמינות כלפי הגולשים.

בהתחלה, כשכתבתי את הבלוג הזה בתפוז, זה היה קצת יותר קל. זה היה בלוג “אישי” שחוץ ממני אולי עוד כמה גולשים אנונימיים קראו אותו לפעמים, הייתי שופכת את כל אשר על ליבי, גם את הדברים הקשים בזוגיות,  אך ברגע שעברתי לחלל האינטרנט הוא התחיל להיות מאוד פעיל וכמות הכניסות גדלה, וכך גם החשיפה. גם בסביבה הקרובה שלי כמעט כולם יודעים כבר על הבלוג, בוקר אחד לא מזמן חברה מתקשרת אלי ושואלת אותי מה קרה שמראיינים אותי בדה מרקר..

קצת קשה לכתוב כשאת יודעת שהחברים שלך קוראים, או שהתעצבנת על חברה ובא לך לפרוק אבל יש סיכוי שאולי היא תכנס ותקרא וצריך להזהר שלא לפגוע באנשים. אז אני משתדלת למקד את הפוסטים במה שקורה איתי בבית ועם הילד ולא הרבה מעבר, או לגלוש לנושאים כלליים שקשורים בהורות ואמהות ויכולים להיות רלוונטיים לקהל הקוראים שלי.

צריך להזהר בלשוני כשבעלי מביא לי את הסעיף ובא לי לשפוך את כל מה שיושב לי בבטן, אבל אי אפשר תמיד לעשות את זה וצריך להתבטא בתבונה. זה ידוע שאני קריזיונרית לא קטנה, וגם הוא, ואין זוג שלא רב, אבל מכאן עד לשיתוף כל העולם במריבות שלנו זה קצת טו מאץ.

אז אני מציבה לעצמי יעד חדש, להגיע ל1000 פוסטים תוך שנה, לגדול ולצמוח, לצבור קוראים נוספים ואני מקווה שימשיכו לקרוא אותי ולפרגן כי זה מחמם את הלב לדעת שהצלחתי לעזור להורים והורים לעתיד.