התאומות התחילו גן – על תהליך התאקלמות מפתיע ביותר

יש לפעמים את הרגעים האלה שמזכירים לי שהתאומות שלי הן כבר לא תינוקות. רגעים כאלה שהדחקת את העובדה שמתישהו הם יגיעו, אבל הם הגיעו הרבה יותר מהר ממה שחשבת.

אז אחרי שבחודש האחרון התחלנו להרגיש שהילדות קצת משועממות כי הן  כל היום מציקות אחת לשניה ורצות כאילו תקעו להן דורסל בטוסיק, ולא רגועות ורבות המון ולאור העובדה שהן כבר ממש מדברות שוטף – משפטים שלמים ומסוגלות להגן על עצמן או לספר לנו מה היה או להגיד מה הן רוצות או לא רוצות, התחלתי לבדוק גנים.

אז מצאתי גן שהוא ממש בסדר פה ביישוב, במחיר סביר ביותר יחסית לגנים פרטיים – גן מטעם המתנס שקיבלתי עליו המלצות מחברות ואת הגננת אנחנו מכירים מהגן שיובל היה בו, היא היתה הגננת שלו בצהרון ומאוד אהבתי אותה. אז מאוד שמחתי לגלות שהיא הגננת בגן שבו ישהו הבנות.

הלכתי לבדוק את נושא ההרשמה ואמרו לי שנשאר מקום אחרון ושאם אני רוצה להכניס אותן זה יצטרך להיות ממש בקרוב, תוך שבוע. אז איכשהו קיבלתי החלטה ללכת על זה למרות שהיתה להן מטפלת מדהימה בשנה האחרונה. 

מועד ההתחלה היה יום שישי. תכננתי להגיע איתן לשעתיים , לשבת ברקע וללכת איתן הביתה. הגענו בבוקר, הן מאוד התרגשו והתלהבו מהחברה של הילדים ומשפע הפעילויות שהוצעו להן. אני ישבתי בצד והשתדלתי לא להפריע. מדי פעם אחת מהן ניגשה לחיבוק של בטחון וחזרה לשחק עם הילדים. אחרי שעה וחצי הוציאו את הילדים לחצר. הבנות שמחו ורצו ממשחק למשחק. בשלב מסוים אמרתי להן שהולכים הביתה והן סרבו. שאלתי אם הן רוצות להשאר והן אמרו שכן. גם המטפלות הופתעו מאיך שהן זורמות ומשחקות. שלחו אותי הביתה.

הגעתי כעבור שעתיים וראיתי את הבנות שלי יושבות בקבלת שבת מקשיבות ומשתתפות. הוקסמתי!

אמרו שהן לא בכו בכלל ושהבדילו ביניהם בכך שנוגה כל הזמן שאלה “איפה מיוש? ”

ביום ראשון הגענו לגן ושתיהן רצו לילדים. התכוונתי לקחת אותן בצהריים אבל הגננת אמרה לי שהיא תעדכן אותי איך הן ואם הן בסדר אפשר להשאיר אותן לישון. ב12 וחצי היא שלחה לי אסמס שנוגה כבר ישנה אחרי שאכלה צהרים ומיה עכשיו אוכלת. אז הן נשארו לישון. הגעתי בשלוש לקחת אותן וגיליתי שתי ילדות מאושרות ושמחות. הן חזרו הביתה והיו רגועות יחסית לבד”כ. 

ביום שני , לקחתי אותן בבוקר. כשהגענו הגננת שלהן בדיוק הגיעה גם והציעה לעזור לי לקחת את אחת מהן מהרכב. היא עזרה לי עם נוגה שנבהלה מעצם העובדה שפתאום מישהו אחר מוציא אותה  והתחילה לבכות ואז גם מיה בכתה ושתיהן נצמדו אלי (כן, אני מרימה את שתיהן יחד למרות שכל אחת שוקלת 13 קילו.. ) . ישבתי איתן רבע שעה עד שנרגעו ואז באתי ללכת ושוב הן התחילו סצנות. הגננת אמרה לי לסמוך עליה , להפרד וללכת. אז עשיתי זאת למרות הבכי קורע הלב שלהן. אחרי 5 דקות שלחה לי אסמס עם תמונה של שתיהן משחקות..

מניפולציות על אמא כבר אמרנו?

אז הרפיתי  . והן מתאקלמות ממש יפה. הולכות בשמחה. מיה לפעמים עושה קצת סצנות של פינוקי בבוקר אבל נרגעת ממש מהר. מצאתי גננת מהממת ששולחת לי תמונות בוואטסאפ במהלך היום שזה הדבר הכי מרגיע שיש ואני רואה שהן חוזרות שמחות וכשאנחנו באים לאסוף אותן לפעמים הן מחייכות אלינו וממשיכות לשחק..

ועוד סיבה שהיתה חשובה לי היא העובדה שהן תאומות. תאומות זהות. כל הזמן הן אחת עם השניה ומאוד קשורות וחשוב לי שכל אחת תפתח אופי ונטיות אחרות ולא רק תחקה מה שהשניה עושה כי בבית ואצל המטפלת מה שאחת עושה מיד השניה אחריה או לוקחת לה משחק. ופה פתאום יכנסו עוד 20 ילדים אחרים למשוואה, מה שיאפשר להן יותר מרחב לעצמן. בלי התלות הזו שיש אצל תאומים הרבה פעמים. ואפשר היה לראות בצורה ממש ברורה איך כל אחת הולכת למקום אחר – מיה בעיקר לצבעים, נוגה לקוביות, לילדים, לבובות, ופתאום זה לא רק הן בתוך הרדיוס אלא עוד ילדים ואני חושבת שזה מאוד בריא עבורן ועבור ההתחפתחות שלהן.

אז מה צריך יותר מזה? 

אני שמחה שהכנסתי אותן. התכנון המקורי היה שישארו עם המטפלת עד גיל שנתיים וחצי בספטמבר הבא אבל כבר ממש התחלתי להרגיש שהן זקוקות ליותר גירויים ופעילויות ולחברה. כשיצאנו איתן לג’ימבורי או לגינה הן היו מתייחסות לילדים אחרים כאילו זו אטרקציה מיוחדת.

בקיצור, כשאתן מרגישות שהילד מוכן, שחררו. וככל שתסמכו על הצוות ותהיו שלמות עם התהליך, ככה לילד יהיה קל יותר להסתגל.