יומן אשפוז הריון בסיכון חלק 1

ככה פתאום בלי התראה מוקדמת, מצאתי את עצמי מאושפזת במחלקת הריון בסיכון בבית החולים “מעייני הישועה“.

ולמה מעייני הישועה שזה בית חולים למגזר הדתי בבני ברק

?

למי מכם שעקב אחרי הבלוג והעיתונות בימים האחרונים ושם לב שהמצב בפגיות ברחבי הארץ רק הולך ומחמיר מיום ליום, אז הנה, זה הגיע גם אלי לצערי

.

במהלך החודש האחרון נסגרו מספר פגיות באזור המרכז בשל עומס יתר

במחלקות ההריון בסיכון וגם בפגיות עצמן. פשוט הגיעו למכסה מלאה.

לפני יומיים בערב, הלכתי למוקד להזריק את הקורס הרביעי של הזריקות להבשלת ריאות. עדכנתי את הרופא במוקד שאני עם קצת לחצים ושיומיים קודם לכן אורך צוואר הרחם שלי היה 2 ס”מ.

הוא הופתע מכך שאני עדיין מסתובבת בחוץ ולא מרותקת למיטה בהיריסק, ואמר שמבחינתו הוא שולח אותי ישר למיון ואשפוז. הוא בדק את צוואר הרחם שהתקצר ל1.8, ואמר שבמצבי אני חייבת להתאשפז בשביל לשמור על ההריון הזה.

התקשרתי לד”ר וייס מתה”ש שהוא רופא המעקב שלי שם והוא אמר שהוא מסכים עם הקביעה הזו ושבמצב שכזה לא כדאי לקחת סיכון ושאגש למיון. אמרתי לו שהפגיות בכל המרכז מלאות, הוא בדק, ואמר שאין אפשרות בתה”ש כי גם ההייריסק מלא עד אפס מקום.

הרמתי טלפון לחבר’ה מעמותת להב למען הפגים שמסתבר שבניגוד לבתי החולים הם מעודכנים לגבי התפוסות בפגיות ואיפה כן אפשר להתאשפז במצבי. הם פנו לד”ר דולברג, מהפורום הישראלי למען הפגים ויו”ר אגודת הניאונטולוגים והוא מצא שיש מקום בהלל יפה בחדרה ואיכשהו הצליחו בדיוק למצוא מקום במעייני הישועה.

חדרה נראה לי קצת לא ריאלי מאחר ואנחנו מאזור המרכז ואם אני אתאשפז בחדרה זה אומר להיות לבד בבידוד למשך תקופה ארוכה. מעייני הישועה זה בני ברק, אמנם אוכלוסיה דתית, אבל שמעתי דברים טובים על הבית חולים, הצוות והפגיה. אז הנה אני פה

אני חייבת לציין לטובה את היחס והשירותיות של הצוות, את הסבלנות, החיוך והנועם, התקתוק המהיר של הדברים, וממש נקי פה במחלקה ויחסית לעובדה שהחדרים באשפוז של מח’ נשים מכילים 5 מיטות, יחסית מרווח פה לעומת הכוך הקטן שהיה לי במהלך האשפוז שלי בתה”ש בהריון הראשון.

אז אתמול היה לי קצת קשה, במיוחד עם ההלם הזה שפתאום אני צריכה לעצור את החיים שלי וללכת להתאשפז, לשכב במיטה בבית חולים ולא לעשות כלום . זה לא פשוט להיפראקטיבית כמוני שהיא גם קצת חולת שליטה . במיוחד כשאני זו שעם הילד כל יום בבית והוא נורא קשור אלי ופתאום זה נוחת עליך מעכשיו לעכשיו ולוקח זמן לעבד את הבשורה.

בעלי הביא את יובל כבר אתמול לראות אותי, נראה איך הם הולכים להסתדר בבית, אולי בעלי יעבוד מהבית כי זה הפיתרון הכי ריאלי . היום – שישי בצהריים, הם הגיעו גם, ישבנו קצת בחוץ עם יובל והוא רץ בדשא ואנחנו דיברנו.

עם כל הדיכאון של זה שאני באשפוז, יש גם יתרון אחד גדול – שאני סוף סוף אהיה במנוחה מוחלטת. כי עם כל השמירה, בבית אני לא נחה ב100 אחוז, אם יש כלים בכיור או שאני רעבה או פה ושם לתלות כביסה או לקום לילד כל רגע וסידורים שקשורים בעבודה. והמצב הה פשוט מחייב אותי לשכב ולא לעשות כלום ולמרות הקושי זה מה שהגוף שלי צריך.

במוניטורים רואים שברגע שאני מתיישבת או עומדת אז נהיה ציר בינוני. זה גורם להתקשויות וגם לאור העובדה שהגברת הימנית ממש התחפרה עם הראש, אני צריכה שיהיה כמה שפחות לחץ על צוואר הרחם, אז לפעמים פשוט אין ברירה ולהשלים עם הגזירה.

גם ההמוגלובין שלי צנח ל9, הרופא היום התחנן שאני אקח כמו שצריך את הכדורים. כתוצאה מזה אני נורא עייפה כל הזמן וחלשה ואין לי כח לכלום.

האוכלוסיה פה דתית-חרדית, אני כרגע המאושפזת החילונית היחידה פה, הבנות נחמדות אבל יש פה בהחלט חוויה אנתרופולוגית. בנות פה בלידה שלישית- שישית והן בסבבה, רגועות, כל הילדים בבית והן לא בלחץ. באות לנוח ונראה שהן נהנות מזה. עכשיו מתחילה שבת ואני די חילונית בגישה שלי. אין פה טלויזיה וזה רק אני והוילון הכתום והצבעוני שלי.

מזל לפחות שהביאו לי את הלפטופ אז יהיה לי קצת מה לעשות.

היום בביקור רופא שאלתי אותו אם יש סיכוי להשתחרר, הוא אמר לי שרק הגעתי ושבמצב שלי לא לוקחים סיכונים. הם לחוצים פה כאילו מחר אני הולכת ללדת, אפילו את הוונפלון בוריד לא רוצים להוציא לי כי “אם פתאום תתחיל לידה נצטרך וריד פתוח כדי להזריק .” אמרתי להם שאני לא הולכת ללדת בשבועיים שלושה הקרובים אבל הם הרופאים והם לא רגועים. אבל עדיף ככה מצד שני מאשר רופאים שיהיו אדישים.

אז אני כרגע מקווה לטוב, הולכת לנוח בסופשבוע הזה – בגלל ששומרים שבת אין מחר מבקרים, כי כל בני ברק חסומה אבל זה דווקא טוב, קצת זמן של שקט לשבת עם עצמי , להתנתק מהכל, לנוח כמו שצריך, לתת לבנות לגדול ולקבל מה שהן צריכות. מקווה שישארו עוד חודש בפנים ושהענייינים ירגעו וישחררו אותי הביתה בתחילת שבוע הבא.

שבת שלום,

אני.