כמעט שבוע 30. עדיין כאן.

עדיין בבית..
אוטוטו אני מתחילה שבוע 30. מחר ליתר דיוק. ואם לדייק עוד יותר, אז זה אומר שאני מסיימת 30 שבועות מלאים ומתחילה את השבוע ה31.
הזוי שאני עדיין בהריון.
ומיום ליום זה נהיה יותר קשה.
הלחץ דם שלי התחיל לעשות קצת משחקים, אני לא מרגישה כל כך טוב ורוב היום שוכבת במצב סמרטוט.
אתמול מהצהריים היו  לי די הרבה צירונים, התכווצויות, לחצים וכאבים בגב או מה שזה לא יהיה. לא הצלחתי להגדיר במפורש את הכאב או לתזמן אותו אבל שכבתי בלי חשק לכלום.
בשעות הערב זה התגבר והתנחמתי בעובדה שהיה לי תור למעקב אצל הרופא.
הייתי צריכה לעשות בדיקת דופלר ולשמחתי היא יצאה בסדר, הבנות שוקלות בסביבות 1600-1700, המדידה לא היתה הכי מדויקת כי הראשים שלהן היו למטה, אבל לפחות הוא מצא תאימות במשקלים שלהן והן די זהות בגודל שזה הרגיע אותי אחרי שבחודש האחרון מצאו פער של 200-300 גרם ביניהן.

הצוואר רחם התקצר ל12 , חיכינו קצת שיתארך וזה לא קרה. מבפנים היה משפוך.
קיבלתי אישור להמשיך לנוח ככה בבית לעוד שבוע או שבועיים אלא אם כן ארגיש שינוי מהותי בעוצמת הצירים או תדירות.
הבעיה היא שאני לא בדיוק מרגישה משהו שאפשר להגדיר אותו ולומר “הנה, עכשיו יש לי ציר”.. אבל כנראה שהלחצים האלה עושים לי לא טוב.
הרופא אמר שלדעתו יש לי עוד שבועיים שלושה לסחוב , מקווה שהוא צודק מצד אחד ומצד שני כל כך קשה לי כבר לסחוב.
אמנם אני לא ענקית ויש לי רק בטן מאוד גדולה ולשמחתי אני עדיין באותו משקל התחלתי של ההריון שמאוד מחמיא לי חיצונית, אבל נורא קשה לי.
היום למשל אני כל היום בהתחבטות אם להיות בחצי שכיבה כשהגב ישר והרגליים מוגבהות מעט כדי להוריד לחץ על האגן ובמקביל להרגיש את הרגליים שלהן בתוך הסרעפת, הריאות והצלעות שלי בצורה כואבת (השמאלית שוב התהפכה למצג ראש ושתיהן למטה ונלחמות) [
או שמא עדיף לי להיות בחצי ישיבה, להצליח לנשום טיפה יותר אבל להסתכן שוב בהתקצרות.
הריון תאומים בשבועות הללו זה דבר לא פשוט! עד כמה שיחיד זה קשה, פה זה הרבה יותר קשה.
וכנראה שלגוף שלי מתחיל להיות קשה להחזיק את ההריון.
משהו בתחושה הפנימית שלי אומר לי שאני הולכת ללדת בחנוכה. עד סוף החודש.
ופתאום ההבנה הזו והאסימונים מתחילים ליפול.

אתמול בדרך הביתה בעלי אמר לי “את קולטת שהולכות להיות לנו עוד 2 תינוקות?” אמרתי לו בוקר טוב.. ואחכ ישבתי עם עצמי והפנמתי שאני הולכת ללדת 2 תינוקות מתישהו בחודש הקרוב.
הרופא אמר שבמצב שלי אפשר בהחלט ללדת וגינלי אם הגברת הימנית תואיל בטובה להשאר במצג ראש ושהוא מעדיף שזה יהיה עם אפידורל למקרה של סיבוכים. אז לגבי הקלקסן זה מתאפשר , האספירין יותר בעייתי. אם אהיה בלי אספירין אז אפשר לתת אפידורל.
קצת הרס לי את הפנטזיה של הלידה הטבעית אבל זה גרם לי לחשוב כל הלילה וכל היום על מהלך הלידה.
בהריון של יובל בגלל שהוא היה עכוז וIUGR, אז בערך בשבוע 30 ידעתי שהוא הולך לצאת בניתוח גם אם הוא יתהפך.
והפעם, אני אמנם יודעת כל מה שצריך לדעת על לידות והייתי בהמון הרצאות באירועי הכנה ללידה שערכתי אבל עדיין, פתאום נופל האסימון שאני הולכת ללדת..
ויש עוד דברים שלא מוכנים. יש לי אמנם תיק בכוננות לאשפוז, אבל תיק ללידה, ממש ללידה, לא הכנתי עדיין!
ויש גם את הידיעה הזו שזה יכול לקרות כל יום והאי ידיעה הזו משגעת. במיוחד לקונטרול פריק כמוני.

ישבתי עכשיו וקראתי קצת על סיפורי לידות של פגים , גם כדי ללמוד קצת על איך הלידות התחילו (לרוב פתאום בצירים חזקים \ירידת מים) ושהרוב הסתיימו די מהר, אבל יחד עם זאת גם במשקלים של פחות מקילו התינוקות במקרים שקראתי שרדו יפה והשתחררו.
אז אנחנו קרובים יותר ל2 קילו וברור לי שכל שבוע בפנים חשוב כל כך לבשלות שלהן וככה נשתחרר יותר מהר, אבל קשה לי.
בכלל, הלחץ דם שלי שהתחיל לקפץ לו ככה בספונטניות קצת מדאיג אותי. מקוה שאין איזושהי רעלת סמויה.
מחר אלך לעשות בדיקות דם בקופה ואיסוף שתן כדי לבדוק שהכל בסדר ותקין. במצבי זה יכול פתאום לבוא.

בכלל אומרים שכל יום בפנים חשוב, אבל כשאת שוכבת במיטה\ספה וכל מה שאת יכולה לעשות זה לשכב על מיטה\ספה, יחד עם כדורים שעושים כאב ראש, חוסר יכולת לישון כי קשה לנשום או שלא נוח או שלוחץ בכל מקום, כל יום מרגיש כמו שבוע, אבל ברור לי שעוד קצת וזה יגמר וזה כרגע הדבר הכי טוב בשביל הפיצקיות שלי.
מקוה שיהיו לי כוחות להחזיק עוד קצת ולשמור על סבלנות ושיהיו לי עוד כמה פוסטים משעממים כאלה בחודש הקרוב כי זה קצת עוזר לי לפרוק . יש גבול כמה אני יכולה להתבכיין ולהתלונן לסביבה הקרובה שלי שגם ככה לא ממש מצליחה להבין מה עובר עלי כי חיצונית אני נראית מצוין ובריאה אבל בפנים אני מותשת. נפשית ופיזית.
עוד קצת.