כשאין דופק..

הגעתי היום למרפאה של רופא הנשים שלי בקופה. המתנתי לתורי. זוג צעיר ונרגש נכנס בחיוך לחדר האולטראסאונד , לא היתה לה בטן, אני מכירה את הסיטואציה. באו ביחד, בבוקר, במטרה לראות דופק ולקבל אישור שההריון מתפתח.
אחרי 10 דקות הם יצאו. הפנים שלו היו אטומות. שלה כבר היו אדומות ואחרי שניה וחצי היא התפרקה בבכי וחיבקה אותו.
נקרע לי הלב באותם הרגעים, החזקתי את עצמי שלא לבכות גם. ידעתי בדיוק מה קרה. אין דופק.
אחכ שמעתי את האחות ניגשת אליה ומנחמת ואומרת שזה קורה הרבה יותר ממה שהיא חושבת ושבסוף נקלטים.
כל כך רציתי לבוא ולחבק אותה, להגיד לה שיהיה בסדר אבל לא הרגשתי בנוח עם כל הבנות שהיו בחדר ההמתנה.אז שתקתי.

תוך כדי הרגשתי את הבנות שלי משתוללות ובועטות לי בבטן, ליטפתי אותן באהבה.
זה החזיר אותי אחורה, לפני 10 חודשים, כשהגענו לראות דופק ולא היה. לא עובר ולא דופק. רק שק הריון ריק בצורה לא מוגדרת.
ואני זוכרת את הפרצוף החמור של הרופא ואת המילים שלו “אני מצטער, אבל זה לא נראה טוב”. ובפנים עוד האמנתי שיהיה בסדר, אולי זה לוקח זמן, עוד שבוע ועוד שבוע ובסוף זהו. החלום הזה של הריון שנגנז של תינוק, שפתאום מרגיש כל כך רחוק ובלתי אפשרי.
תחושת הבגידה הזו. הגוף שלך בוגד בך.
למה אחרות כן ואני לא?

ונפלתי שם לתהומות נוראיים באותה התקופה. ימים שלמים ישבתי ובכיתי. לא רציתי לחשוב על עוד הריון, עוד אובדן, עוד אכזבה.
ובסוף הגרידה סיימה את הכל. רבע שעה של שינה עמוקה שאחריה הרגשתי הקלה יחד עם עצב.
ולקחתי את הזמן להתאבל, לעכל, לכאוב ולבכות.. כמה שהייתי צריכה.
ויום אחד החלטתי שזהו, אני יוצאת מזה. זיהיתי הפרשות של לקראת ביוץ, והתחלנו לעבוד. משהו בי הרגיש צורך למלא את הרחם מחדש.

והיום, 10 חודשים אחרי מאז אותו יום ארור, אני כבר בשבוע 18, נושאת בבטני 2 בנות מתוקות ופעילות, מבינה שבאיזשהו מקום זה לא בידיים שלנו. אם זה צריך להיות זה יהיה. אם הזמן שלהן להגיע לעולם הגיע, הן יוולדו ויהיו בסדר. יודעת שזה מלמעלה.
אני לא דתיה, ומאוד חילונית בגישה שלי, אבל יודעת שיש דברים שבהם אנחנו לא יכולים לשלוט ולפעמים צריך לדעת לשחרר ולתת לדברים לקרות.
אז עכשיו אחרי ההפלה ההיא נותר בי איזשהו ספק קטנטן. במיוחד עם כל הסיכונים שבהריון שלי, ואני משתדלת לא לחשוב על זה. לשמור על אופטימיות זהירה. לעבור שבוע אחרי שבוע.
הבדיקות המרובות שאני עוברת מדי שבוע עוזרות לי לעבור את זה בצורה רגועה יחד עם העומס בעבודה והימים שפשוט עפים לי מהרגע שהילד מגיע הביתה ב2 בצהריים ועד שעות הערב שאני מוצאת את עצמי מרוחה מול הטלויזיה באפיסת כוחות .
אבל יודעת שמה שצריך להיות יהיה.
בינתיים, מקווה בזהירות שבעוד 4 חודשים אחזיק בידיי שתי תינוקות מתוקות וחמודות..