להתגרש או לא להתגרש עם ילדים – מדריך לגירושין – מדריך לפרידה עם ילדים

להתגרש או לא להתגרש עם ילדים – מדריך לגירושין – מדריך לפרידה עם ילדים – מאיפה מתחילים? מה עושים? למה לצפות בתחילת תהליך גירושין ומה יקל עליכם.שיתוף אישי

אני כותבת את הפוסט הזה מתוך החוויה האישית שלי. אין לראות בו המלצה כלשהי. אין לראות בעצות כעצות של בעל מקצוע, אלא ממקום של אישה, שמשתפת בקשיים ובדרך שעברה, במטרה שאולי חלק מכם שיקראו אותו, יוכלו למצוא בו השראה, כוח ,או את הנקודות האלו שקשה להם לאמוד על מנת לקבל החלטה.

את הפוסט הזה אני כותבת היום, כשאני פרודה כחצי שנה.

להתגרש או לא להתגרש כשיש ילדים – מדריך לפרידה וגירושין 

אנחנו גרים בנפרד, אני בבית עם הילדים, הוא כרגע אצל ההורים.
לקראת פגישת גישור מטעם בית המשפט לענייני משפחה דרך יחידת הסיוע בהליך שנקרא הליך יישוב סכסוך .

למה דווקא דרכם? כי זה יוצא יותר חסכוני כלכלית,  כי אלו אנשים שהם אובייקטיביים לגמרי וההליך הולך להיות ענייני ולדאוג קודם כל לטובת הילדים ולאחר מכן לדאוג לנו. במידת הצורך יצרפו גם יועצים ומומחים נוספים כגון עובדת סוציאלית או פסיכולוג, כל מה שצריך כדי לסיים את תהליך הפרידה הזה בצורה יפה עד כמה שאפשר , מכבדת ומכובדת לשני הצדדים ובלי לקרוע לנו את הכיס.

 

ההחלטה להפרד היתה לא קלה.

היא הגיעה בעיקר ממני אבל קדמו לה שנים רבות של מריבות, של כאב, של פגיעה, של ריחוק ושל תסכול, לשני הצדדים.

אני מניחה שכל אדם שמחליט להתגרש אף פעם לא באמת יודע אם הוא עשה את ההחלטה הנכונה ואת הבחירה שבסופו של דבר תשתלם לו.

כל אחד מאיתנו מגיע עם מטען אחר, עם היסטוריה, עם שאיפות ועם פוסטרים בראש לגבי הזוגיות האידיאלית שלו.

כל אחד מאיתנו מביא איתו את ההשלכות ואת תפיסת העולם שלו לגבי איך הזוגיות צריכה להתנהג, להרגיש ולהראות.
במרבית המקרים לזוגיות יש פשוט תוקף מסוים ואורך חיי מדף שלרוב הוא לא לכל החיים.

במרבית המקרים אחד מבני הזוג עובר שינוי מהותי במהלך חיי הנישואים והשני לא תמיד רוצה להשתנות וזה בסדר.

אבל צריך למצוא את הדרך לגשר על הפערים ולא תמיד זה אפשרי.

אז אנחנו מתאהבים, מתחתנים עם מישהו. מביאים ילדים. סוחבים את המשקעים לאורך השנים. לפעמים מדחיקים, לפעמים לא, ואז מגיע משבר.

חלקנו מתמודדים, חלקנו פונים לטיפול זוגי ומצליחים לצלוח את המשבר. לפעמים זה עוזר ולפעמים זה כמו עוד פלסטר עד הפעם הבאה.

אני רוצה לשתף מהמקום האישי שלי.

אחרי שנים שבהן עברנו טיפול זוגי קרוב לשנה ועוד כמה טיפולים לתחזוקה במהלך השנים. בתקופות מסוימות זה עבד ופתרנו הרבה קונפליקטים ועברנו המון משברים ועדיין משהו שם לא עבד מספיק טוב.

כשראיתי שאחרי 6 שנים אנחנו מטפלים באותם דפוסים וחוזרים עליהם, הבנתי שמשהו כבר לא עובד.

משהו היה חסר.

היתה אהבה.

היתה משפחה.

ובסך הכל הוא באמת אדם טוב, אבל החיים והמשברים שחווינו הובילו אותנו לכל מיני פינות שלא ידענו איך לצאת מהן ועם הזמן התחילו להיווצר משקעים בינינו שהובילו למשבר, ועוד אחד ועוד אחד ומשם צמחו המון כעס וטינה שהצטברו עם השנים והפכו לפצע פעור וכואב.

בכל פעם שניסינו לגעת בו זה רק פתח אותו ופער אותו עוד יותר. והכאיב.

 

אז החלטתי לעזוב.

אחרי 13 שנה ביחד ו-9 וחצי שנות נישואים.

זה היה קשה וכואב בהתחלה. ועדיין יש ימים שזה כואב וקשה .

וזה ההתמודדות לבד עם הילדים. כשהם בריאים, כשהם חולים. כשהוא מחליט שהוא מבריז ביום שלו, או עושה לך קונצים. או מוציא לך את המיץ, או משלם באיחור או לא משלם, סתם ככה בלי סיבה.

יש ימים שאני שואלת את עצמי איפה היתה הנקודה הזו שאיבדנו האחד את השניה.
איפה הנקודה הזו שממנה הפכנו לאויבים. איפה הנקודה הזו שבה זה נהיה כבר כל כך כואב ובלתי נסבל שזה נהיה הרבה יותר נסבל ופחות כואב לא להיות ביחד.

התלבטתי עם עצמי למעלה משנה עם הקונפליקט הזה.
בינתיים, ניסיתי לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את זה. ניסיתי להשתנות עד כמה שיכלתי. אבל הוא עדיין רצה יותר.

משהו בינינו כבר לא עבד.

את הרומנטיקה החליפו שגרת היום יום ומטלות השוטף.

הטיפול האינטנסיבי בשלושה ילדים – תאומות שאוטוטו בנות שלוש ועוד אחד שכמעט בן 7. כל ילד והסרט שלו והתובענות שלו.

מתישהו אתה הופך להיות למשרת לגחמות והצרכים והרצונות שלהם.

לא זכרנו לעצור מדי כמה זמן לקחת פסק זמן לעצמנו. למצוא אותנו מחדש. לא שמנו את זה במקום הראשון.
זה ירד בסדר העדיפויות למקומות הרבה פחות חשובים.
לא מתאמצים לצאת סתם לבד לבית קפה, או ללכת לסרט (כי אפשר להוריד באינטרנט ולראות בבית, וזה גם יותר זול) , לא יוצאים לנופש לבד (כי זה יעשה טראומה לילדים) , לא קונים מתנות קטנות אחד לשניה או סתם עושים מחוות שיגרמו לצד השני להרגיש אהוב ורצוי.

וכך חולפות השנים, הילדים גדלים והאהבה כבר פחות שם. זה יותר השגרה. הנוחות. ונוח לך. ונוח לו. ואתם כבר לא מצפים לכלום שזה לדעתי השלב הכי נורא. 

לא מצפים לצאת ולחגוג ביום ההולדת, לא מצפים לקבל חיבוק בסוף היום, לא מצפים לשבת יחד וסתם לראות טלויזיה. כל אחד מתפנה לפינה שלו בערב אחרי שהילדים ישנים.
אחד מכם ויתר מתישהו במהלך הדרך. השני הצטרף.

זה נראה כמו הדבר הקל לעשות באותו הרגע. להרים ידיים. לזרוק את האשמה על הצד האחר.

ושנינו חטאנו בזה.

אני שברחתי לעבודה עד שעות מאוחרות וישבתי כל לילה לעבוד ולבנות את העסק שלי והוא שבחר להתנתק בדרכו שלו.

לא באמת ראינו אחד את השני. לא חיינו ביחד.

חיינו אחד ליד השני. כמו שני שותפים לבית ולגידול הילדים.

 

וזה עצוב לי.

יש ימים שממש עצוב.

אני מרגישה שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי.

שקורה לי משהו נפלא או משהו נורא בעבודה ואני לא יכולה להתקשר ולספר לו – אלו הרגעים שהכי שוברים.

ויש ימים שאני אומרת לעצמי – מה הסיפור? זה רק להיות יחד. בדיעבד מהצד זה נראה כזה פשוט.
לחזור למה שהיינו, לחזור לשגרה. אנחנו אלופים בלהיות שותפים ולתפעל את הבית.
אז ניסינו את זה במלחמה לתקופה שבה הוא חזר הביתה וזה לא עבד. למרות שמאוד רציתי.

ומשהו בי באמת לא מצליח להבין למה זה כל כך מסובך לחיות ביחד בזוגיות?

יש לנו משפחה.

יש לנו היסטוריה. למה אי אפשר להסתדר ? למה הוא לא רואה את זה וכמה זה פשוט ומה באמת חשוב?

למה נתנו לאגו להשתלט לנו על החיים והזוגיות?

להיות פרודים ולגור יחד.

ניסינו גם את זה.

לפני הפרידה. אחרי הפרידה. בתקופת המלחמה. זה לא באמת עובד.

זה עד הפיצוץ הבא.

האנרגיות בבית הופכות לטעונות, הכל נהיה קשה.

הולכים על ביצים, מתעצבנים מכל דבר, ישנים יחד ולא ישנים יחד.

והילדים – סובלים.

לחיות יחד כפרודים כדי לשמור על המסגרת המשפחתית לפני גירושין

ככל שהתקדמנו עם התהליך של הפרידה, הייתי בטוחה שאני חכמה ויודעת הכל ושאני הולכת להמציא את הגלגל מחדש ומאחר וזה הכי לא נוח בעולם מהמון סיבות להפרד דווקא עכשיו, הצעתי לו שנגור יחד כדי לשמור על המסגרת לעוד כמה חודשים עד שנה כדי שנתייצב כלכלית ואז נפרד. אז חשבתי שאני יודעת הכל.

די מהר התברר לי שלא. זה פשוט לא עובד.

זה אותו דבר כמו להמשיך לגור יחד.

כי אז אתם ישנים יחד או שלא ביחד ויש היגררות למצבים אינטימיים שרק מסבכים את הדברים ומציפים את האמוציות.

עדיף שאחד מבני הזוג ילך לגור אצל ההורים או חברים לתקופת ניסיון של חודש ותראו איך אתם מרגישים עם זה וגם תחסכו ככה הוצאות נוספות.

תמיד אפשר למצוא איזה חבר שגר לבד או אפילו לחפש דירה להשכרה לטווח קצר או יחידת דיור לתקופה קצובה עד שתקבלו החלטה  ולנסות איכשהו להסתדר גם מבחינה כלכלית למרות שזה לא פשוט.

המגורים המשותפים כשאתם “פרודים” כשאחד מבני הזוג פחות שלם עם המהלך יגררו המון כעס והצטברות משקעים שיגמרו בסופו של דבר בפיצוצים.

אלא אם כן שניכם באמת במקום שאתם מבינים שזה כבר לא עובד וצריך להסתיים ומסוגלים לעשות את ההפרדה ולהתנהג בבגרות ולהצליח לייצר אוירה נעימה בבית בשביל הילדים.

אין ספק שזה חסכון כלכלי אבל השאלה היא מה המחיר שאתם מוכנים לשלם. מבחינה רגשית ונפשית ואם זה באמת משתלם לכם – רק אתם יודעים.

 

---

הילדים.

אם לא הילדים אני מניחה שהייתי ממשיכה לסבול ונשארת בזוגיות.

אני מניחה שעצם זה שהתסכולים שלנו גרמו להם להיות מתוסכלים יותר, גרם לי לקום ולעזוב.
כשראיתי איך יובל, הגדול שלי שכבר בן 7 מתחיל להיות מאוד מתוסכל מהמצב בינינו זה ממש הקשה עלי.

ראיתי איך הוא הופך לילד חסר מנוחה. מקבל התקפי זעם, מחפש לברוח מהבית בכל הזדמנות, ודי מצוברח רוב הזמן.

ראיתי איך פתאום גם הבנות התחילו עם דפוס של מלחמתיות ולריב כל הזמן ולהיות חסרות מנוחה. זה עשה רע לכולנו.

 

כשהוא יצא מהבית הכל נרגע.

זה לא שהוא אשם, זה משהו באנרגיות בינינו שעשה את הבלגן. משהו בינינו שעשה פיצוץ. שגרם להכל להיות יותר חמור, גרוע ובלתי נסבל.

 

השאלה היא מה ההגדרה של כל אחד לבלתי נסבל. מה קצה גבול הסיבולת שלכם?
אני הרגשתי שכבר אין לי אויר.

עליתי במשקל, איבדתי את החשק לחיות, דעכתי. קברתי את עצמי בעבודה.

לא חייתי.

חיפשתי לברוח מהבית בכל הזדמנות ואני זוכרת שהרבה פעמים הייתי יוצאת עם חברות, נהנית, חוזרת הביתה, יושבת בחניה ברכב, שומעת מוזיקה ולא רוצה לעלות הביתה.

 

כשאני רגועה – הילדים רגועים. כשהוא רגוע – הילדים רגועים. כשאנחנו לא רגועים ולא טוב לנו – לא טוב להם. זה הכל. 

אני שומעת הרבה אנשים אומרים “אנחנו נשארים יחד בשביל הילדים”.

אתם בעצם הורסים להם סיכוי לזוגיות טובה ומוצלחת כשהילדים הם הסיבה שאתם לא מתגרשים.

כשהם גדלים לאוירה של כעס וכאב ותסכול, הם סובלים. כשיש להם זמן איכות עם הורים רגועים ומאושרים טוב להם.

 

עכשיו, כשאני לבד, עם 3 ילדים, רוב העול נופל עלי מכל הבחינות ועדיין, יותר טוב לי . יותר רגוע לי.

אין לי את כל המריבות והמלחמות איתו.
אני מבינה כמה אנרגיות הייתי מבזבזת מדי יום בלהסביר, להתנצל, לשכנע, להראות לו שהוא טועה או להוכיח לו, לנסות להשתנות או לנסות לשנות אותו.

וזה מתיש. בתקופה האחרונה שלנו יחד הפכתי לבן אדם עייף. קוראים לזה דיכאון.

דיברתי אז עם כמה חברות שהתגרשו וכולן אמרו שגם אצלהן היתה את אותה התופעה לפני הגירושים ושזה עובר כשמתגרשים.

שאת מקבלת כוחות אדירים להתמודד עם דברים ועם החיים ואת מתמלאת באנרגיות שמחות. הייתי סקפטית אבל לא נותרה לי ברירה ואני יכולה לומר שהן צדקו.

פחדתי שאם כשהוא בבית אין לי כח לכלום ולתפקד, איך אני אסתדר כשהוא לא יהיה?

מה אם אני עייפה והילדים דורשים את שלהם? אבל לומדים להסתדר.

ואת מקבלת כוחות אדירים.

גם אחרי כמה לילות בלי שינה כשהם חולים והוא מחליט לא לעזור.

גם אחרי שאת חולה ומושבתת במיטה והוא מחליט להשאיר אותם איתך וללכת.  אז לוקחים עוד נורופן ומתמודדים.

 

אני יוצאת ומבלה ונהנית ומשהו בי חזר לפרוח. וזה גם קורן החוצה.

וכן. אני לא אשקר.

קשה לי .

וקשה גם לו.

וזה כואב.

וזה קשה לראות את האדם שחיית איתו פתאום הופך לאדם זר.

שפתאום את רואה אותו ולא יכולה לחבק אותו. אני רוצה לחבק אבל כרגע הוא בוחר שלא. הוא כועס. ואני מבינה את זה.

 

---

 

איך אני מדמיין את הגירושין שלי? 

כשדמיינתי את הגירושין שלי, הייתי בטוחה שנצליח להשאר חברים.

ולעשות את זה בצורה יפה ובהסכמה . בהדדיות. לא דמיינתי שאני אצטרך להכנס למלחמות עם האבא של הילדים שלי על כמה כסף הוא ישלם בחודש, או על מתי הוא יבוא להיות איתם או להתחנן שיעזור כשאני חולה וצריכה להיות איתם בסופשבוע שלי. וזה עצוב.

כי אף אחד מאיתנו לא מתחתן בשביל להתגרש אחרי כמה שנים.

עוד חצי שנה היינו אמורים לחגוג את יום הנישואים העשירי שלנו.

כבר ביום הנישואים הקודם כשלא התחשק לי לחגוג כי לא הרגשתי שיש לי מה לחגוג בין מריבה למריבה, היה לי ברור שזה הסוף.

כבר ביום ההולדת שלי לפני שנה היינו בכאסח מאוד גדול.

וכן. יש ימים שאני תוהה עם עצמי אם זה באמת היה צעד נכון.

יש ימים שאני רוצה לתפוס אותו, לנער אותו ולצעוק לו שיתעורר ויפסיק ויאללה בוא נחזור להיות החברים הטובים שהיינו, בוא נחזור לביחד שהיה לנו, והוא פשוט לא רוצה.

---

האשמה

אחת הרעות החולות של כל תהליך גירושין היא אשמה וגם האשמה.

בן הזוג ש”יזם” את הפרידה, למרות שגם לשני בהחלט היה חלק בזה.

תמיד צריך שניים למשוואה, גם אם אחד מבני הזוג בוגד כי לא היה לו מספיק יחס או כי לא קיבל מספיק חום והלך לעשות “השלמות” בחוץ.

קודם כל – קחו אחריות על הבחירות שלכם.

גם אם בחרתם לפרק – זה בסדר.

שחררו את האשמה שרק תגרום לבן הזוג לטפס לכם על הנשמה, זה לא אתם , זה שניכם.

גם אם מאשימים אתכם ללא הרף, זו בחירה שלכם על החיים שלכם. ועל איך הם הולכים להיראות.

כל עוד תמשיכו לשאת באשמה תדונו את עצמכם לסבל.

הילדים – הם יהיו בסדר.

במשך קרוב לשנה לקחתי על עצמי אשמה גדולה והוא גם המשיך כל פעם להגיד לי “בגללך”.

כמה פעמים אמרתי לו אחרי שנפרדנו – אוקי, בוא ננסה , ואז הוא אמר לא.

אז הבחירה היתה שלו. גם שלי אבל אני לא אשמה.

ואם אתם בצד ש”עזבו” אותו ואתם כועסים – ככל שתשחררו את הכעס יותר מהר, כך תוכלו להמשיך הלאה לחיים החדשים שלכם וכך גם לילדים יהיה קל יותר.

כשלכם יהיה טוב ולבן הזוג יהיה טוב – לילדים יהיה טוב. בין אם אתם ביחד או בנפרד.

 

הייתי רוצה שנסיים.

הייתי רוצה שנסיים יפה.

בצורה מכבדת וחברית.

 

אם אתם לפני ההחלטה הזו, קחו בחשבון שאתם אף פעם לא יכולים לדעת לאן הדרך הזו תוביל.

אתם יוצאים למסע שמתישהו הוא יסתיים אבל אתם לא יכולים לדעת מה יקרה בדרך.

אני מצאתי את עצמי יוצאת לדרך הזו כשהוא ללא עבודה, וממקום לא כל כך יציב מבחינה כלכלית. לא ציפיתי לריב איתו על הדברים שאנחנו רבים עליהם.

אני משתדלת להמנע מעימותים עד כמה שאפשר. להיות סבלנית. אבל לפעמים הצד השני גורר אותנו לויכוחים קשים וארוכים.
בתחילת הדרך עשיתי בחירה והחלטה עם עצמי.

בחרתי בדרך של שלום. שלא משנה מה יהיה, אני לא נגררת למלחמות.

מנסה לשמור על גישה חיובית ואופטימית, לרוב מבליגה, לפעמים לא, משתדלת שלא לשתף פעולה עם הדרמות שלו.

הוא מבריז? אין בעיה.

הפסד שלו.

הילדים יכעסו עליו אחר כך.

עוד יום יומיים או שבוע הוא יצטרך שאחליף איתו ימים או אעזור במשהו או אבוא לקראתו ואני אוכל לבחור שלא לעשות את זה .

יש אנשים שאוהבים ללמוד בדרך הקשה. מפרגנת להם.

אני עושה מה שעושה לי טוב באותו הרגע.

עושה המון מדיטציות כדי לשמור על איזון ותדר גבוה וחיובי, מקיפה את עצמי בחברים ואנשים שאוהבים אותי ותומכים בי ולא פעם באמצע מריבה חברה עזרה לי להרגע באסמסים וחיברה אותי לפרופורציות בחזרה.

יש ימים שהכל יהיה גדול עליכם ותזדקקו לאיזושהי נחמה.

תשתדלו לעטוף את עצמכם ברשת תומכת של חברים ומשפחה.

לפעמים מספיק גם רק חבר טוב אחד שיתן לכם כתף לבכות עליה או חיבוק כשצריך.

אבל חשוב לא לעבור את זה לבד. תמצאו את האדם הזה שיהיה שם בשבילכם כשאתם צריכים.

תלמדו לבקש.
מהמשפחה, מהחברים, ממי שיכול ומוכן לעזור. 

זה גם חלק מהשיעור.

 

---

החיים אחרי הפרידה

מנקודת מבט של היום כשאני מסתכלת על החיים שלי לפני ואחרי, אפשר לומר שהרבה יותר טוב לי בכללי.

אני הרבה יותר שלמה ויותר מרגישה שאני ממצה את הפוטנציאל שלי בלי שיהיה מישהו שיוריד אותי או יאט או יקשה ובלי להקטין את עצמי כדי שלו יהיה נוח.

בלי מישהו שגורר אותי למערבולות של דרמות אנרגטיות ושליליות. שקט לי ורגוע.

 

---

איך אפשר לדעת אם להפרד זה הדבר הנכון?

אי אפשר לדעת.

תמיד יהיה את הספק הקטן הזה.

ההצעה שלי – תפרדו לתקופה. אל תמהרו לסגור את זה בגירושים.

תפרדו, תנסו, תראו איך זה מרגיש לכם.

לפעמים חודש- חודשיים בנפרד יכולים לעשות לכם ממש טוב ומשם אפשר לחזור להיות ביחד אחרי טיפול, אבל רק כששני הצדדים באמת מוכנים לשנות ולעשות מה שצריך כדי שזה יעבוד. כשיש צד אחד שרוצה יותר וצד שני שרוצה פחות, זה לרוב לא יעבוד.

עדיף גם לא להפרד ולחזור במיוחד כשיש ילדים ברקע. זה משגע אותם.

הם זקוקים ליציבות .

 

 

מתי הזמן הנכון להפרד ולהתגרש?  

תמיד זה הזמן הלא נכון ותמיד זה הזמן הנכון.

תמיד יהיה משהו שיהווה מכשול – מצב כלכלי, מצב רגשי או פיזי, הילדים, העבודה, העסק, ועוד 1001 סיבות למה כן ולמה לא.

בסופו של דבר אתם צריכים לשאול את עצמכם בכנות כמה שאלות שאני שאלתי את עצמי במשך תקופה ארוכה :

טוב לי בזוגיות הזו?

אני מרגיש שבא לי לחזור הביתה בסוף היום לאדם הזה שחי איתי?

אני אוהב אותו? ולגבי אהבה- יש את ההתאהבות והריגוש של ההתחלה ויש את האהבה הבוגרת שמתפתחת עם השנים.

אהבה שיש בה המון הערכה, נתינה, איפשור, אין בה התחשבנות, כשאתם מרגישים שאם האדם השני לא יהיה חלק מהחיים שלכם תרגישו שאתם לא שלמים.

החסרון שלו יכאב לכם מאוד.

במידה ויש ילדים, איזה דפוסים הם רואים בבית? האם הם חווים כבוד, הערכה, הדדיות, תמיכה, אהבה בין ההורים?

או נחשפים להמון מריבות, התחשבנויות, אלימות מילולית ואפילו פיזית . תהיו בטוחים שהילדים שלכם הולכים לשכפל בחיים שלהם את מה שראו בבית.

אני שאלתי את עצמי הרבה פעמים איך אני ארגיש אם הבת שלי תבוא אלי בעוד 20 שנה ותגיד לי שהבן זוג שלה מתייחס אליה בחוסר כבוד וחוסר הערכה ועוד כל מיני דברים שחויתי.

היה לי ברור שאני אגיד לה לקחת את הרגליים ולצאת משם כמה שיותר מהר.

וזה לא שהיה רק רע. היה גם הרבה טוב, אבל ככל שהזמן חלף והסדק העמיק, זה נהיה בעיקר רע. בתחושה.

האם במידה והמצב הכלכלי היה שונה הייתי מתלבט אם לקום וללכת?

האם במידה ולא היו את הילדים הייתי נשאר בזוגיות הזו?

 

במידה ואני מרגיש שעכשיו זה לא הזמן הנכון, מתי כן ?

קבעו לעצמכם תאריך יעד שבו תקבלו החלטה. אל תשאירו דברים באויר.

אני הרגשתי לפני שנה וחצי שזהו. מפה כבר לא נצמח.

אבל המשכתי באופטימיות הנצחית שלי ונצמדתי חזק לפוסטר שהיה לי בראש.

אצלנו התהליך היה איטי וארוך וממושך, אבל זה איפשר לשנינו לעבור תהליכים פנימיים עמוקים כדי באמת לשחרר את הזוגיות הזו והדפוסים שליוו אותנו כל החיים ולעשות שינוי מהותי. זה לא פשוט.

נכון שיש מקרים של אנשים שמחליטים שזה לא זה, מודיעים לבן הזוג ושניהם זורמים בחיוך לרבנות. לרוב זה לא כך. ואתם צריכים להיות מוכנים לכל סיטואציה אפשרית.

תבדקו עם עצמכם בכנות. ויהיה לכם קצת יותר ברור מה נכון לכם לעשות. 

איך להפרד?

יצא לי לשוחח עם המון גרושים וגרושות בחודשים האחרונים. מכולם אני שומעת דבר אחד – זה לא באמת משתלם להתגרש עם עורכי דין.

עדיף להגיע להסכם בדרך של גישור. קחו עורך דין מגשר לשניכם ואם אין הידברות פנו לייעוץ אצל עורך דין.

למצוא מגשר טוב או אפילו לסגור ביניכם הסכם הוגן וריאלי לשני הצדדים שיכול להסגר בהתערבות של חבר טוב או בן משפחה ששניכם סומכים עליו, להחתים בית משפט ולסגור.

הרבה גרושים וגרושות יגידו לכם בדיעבד שיכלו להשיג את אותם התנאים גם בלי עורכי דין.

ושהם סתם שרפו כמה חודשים מהחיים שלהם במריבות והתשות ובאנרגיות שפוגעות בכולם, מרוקנות ומי שהכי נפגע מזה זה הילדים.

כשהולכים על גירושין עם עורכי דין ומלחמות בבתי משפט, מי שמרויח זה עורכי הדין שלכם.
את ה- 30-100 אלף ₪ שתשפכו על מריבות, ייעוצים, דיונים וחוות דעת מקצועיות, תחלקו לשניים, וסעו כל אחד לטיול בחו”ל ותסגרו עניין. בסופו של דבר בד”כ בית המשפט יפסוק לטובת הילדים.
אלא אם כן אין ענייני ממון מהותיים, עדיף שתסיימו את זה יחד בצורה יפה ותחסכו כאבי ראש, כאבי לב, וכאבים בכיס.

יש היום המון מגשרים שישמחו לעזור בסכום סמלי להגיע להסכם הוגן לשני הצדדים.

אנחנו ניסינו ללכת למגשר אבל די מהר הבנתי שזה הולך להיות כמו טיפול זוגי כי הוא עדיין לא היה בשל לעניין והתחלנו לריב ולהתווכח בעוד המונה דופק.

בחרתי בדרך של יישוב סכסוך כמו שכתבתי. אעדכן בתום התהליך איך היה. יש לי כמה חברות שסגרו באופן שכזה הסכם הוגן ומכבד וסיימו את הפרידה די במהירות.

תנסו תמיד לראות את הטובה של הילדים שלכם תמיד למול העיניים.

תזכרו שאם אתם שולחים לבן הזוג משטרה, או מגישים תביעות על דברים שהם סתם כדי להכניס, להחזיר , להתנקם או לעצבן, זה יגרום לבן הזוג למצוקה ותסכול והילדים מרגישים את זה. גם כשהם קטנים ובטח כשהם גדולים. תשתדלו לעשות את הדברים בצורה מכבדת.

תנסו לזכור שבן הזוג שלכם שממנו אתם נפרדים, הוא גם זה שהתאהבתם בו. זה שעמדתם איתו מתחת לחופה.

זה שחי איתכם במשך כמה שנים. הוא רק בנאדם והוא פגוע וכועס. תנסו לשים בצד את הכעס ולזכור שאם אתם פוגעים בו, אתם פוגעים בילדים שלכם.

 

הקו שמנחה אותי מהרגע שהחלטתי להתגרש הוא שאני רוצה שבעלי ישמור על הכבוד שלו.

שילך זקוף. לא רוצה שירגיש שרומסים אותו. לסגור הסכם הוגן עד כמה שאפשר.

שיתחשב בו. שיתחשב בי. שיתחשב בילדים.

לא רוצה לסחוט מעבר למה שאני באמת צריכה כדי לגדל את הילדים בצורה שהם רגילים אליה.

תקראו לי נאיבית, אבל אני באמת מאמינה שאפשר גם אחרת.

לפעמים עדיף לא לעשות את זה בדרך של זבנג וגמרנו ממקום של כעס אלא לתת לצד השני לעבד ולעכל. 

כשמנחיתים על הצד שנעזב את העובדה שעוזבים אותו מתחיל תהליך של פרידה ואבל. יש לזה שלבים.

וכל אחד עובר את השלבים הללו בקצב קצת שונה. אז תכבדו את הקצב של הצד השני.

בנוסף, אם תפרדו לתקופה, ותתנו לזמן לעבור, אולי זה קצת פחות נוח להיות במצב הביניים הזה אבל לטווח הרחוק זה עשוי להשתלם כי גם הצד השני יבין שזה כבר באמת עדיף להיות בנפרד ואולי יגלה שטוב לו עם המצב החדש ויהיה לו יותר קל להרפות.

ככל שיחלוף הזמן גם הכעס ידעך קצת ויהיה יותר קל לשבת לשולחן המשא ומתן להגיע להסכם מכבד והוגן לשני הצדדים ולא כשאתם בשיא הסערה הרגשית כתוצאה מהפיצוץ.

במקרים הללו הזמן הוא הדבר הכי טוב שיכול להיות. 

 

רק אתם מכירים את בן הזוג שלכם וטרם תחילת התהליך תעצרו לרגע ותשאלו את עצמכם איזה טיפוס בן הזוג שלכם?

האם הוא מאלה שמקבלים החלטות מהר או לאט?

האם הוא מאלה שעושים שינויים בקלות או צריכים לעבד ולעכל כל שינוי?

האם הוא אדם אקטיבי או פאסיבי?

האם לפני כל שינוי מהותי בחיים הוא הגיב בזרימה או לקח את הזמן, חשב והתלבט הרבה – כמו למשל רכישת דירה, החלפת מקום עבודה, הבאת ילד לעולם.

במידה ובן הזוג הוא עם טמפרמנט ודי קליל וזורם עם שינויים , יש סיכוי טוב שתסיימו את התהליך מהר יחסית.

במידה והוא מהזן השני, אתם חייבים להיות סבלניים ולהבין שמדובר בתהליך.

 

אני יודעת שכשההורים רגועים, הילדים רגועים. גם אם הילדים שלכם קטנים – הם עדיין מרגישים את האנרגיות ביניכם וזה מתסכל אותם לא מעט.

הם לא תמיד מבינים מה קורה אבל הם בהחלט מרגישים.

 

 

---

אבל שוב, מה עם הילדים?

אם החלטתם להפרד, כמו שכתבתי, תשתדלו לעשות את זה בצורה יפה ומכובדת ככל האפשר.

כשאתם תהיו שלמים עם ההחלטה, גם הם יהיו שלמים איתה.

אצלנו הסברנו לגדול שאמא ואבא כבר לא מסתדרים ולבנות אמרנו שאבא ישן אצל סבא וסבתא.

אז הם הולכים לאבא שלהם כל סוף שבוע שני והוא בא לראות אותם פעם פעמיים בשבוע.

אני חושבת שהם כבר לא כל כך זוכרים איך זה היה כשהוא היה בבית. הם פשוט התרגלו לזה.
הרבה אנשים שואלים אותי “איך הילדים מגיבים?” ואני עונה שדווקא בסדר.

יובל קצת עצוב לפעמים ואני משתדלת לדובב אותו (בן 7) והתאומות כמעט בנות 3 והן פחות מבינות את הפרטים הקטנים .

הן התרגלו שאבא כבר לא בבית ושהן הולכות אליו או שהוא בא להיות איתן פה.

בלילה כשהן מתעוררות הן כבר לא קוראות לו, בבוקר הן כבר לא שואלות “איפה אבא”.

אחרי חצי שנה הן לגמרי התרגלו. ואני משתדלת בזמן שלי איתם להיות נטו בשבילם.

לעשות איתם דברים כיפיים, להיות סבלנית, להשאיר את המחשב סגור ואת העבודה במקום אחר מבחינת התודעה. באמת להנות מהזמן המשותף איתם.

וזה לא קל. לא לנו ולא להם. אבל בסוף מתרגלים להכל.

ככל שהאנרגיות ביניכם יהיו נעימות, ככה הם ירגישו יותר בטוחים במקום שלהם. הם ירויחו ויגדלו למקום של בטחון.

 

עצות של אחרים לגבי הגירושין

ברגע שתתחילו להתלבט בקול בקשר לגירושין, תתחילו לשמוע המון טיפים ועצות בנוגע לאיך עליכם לנהוג.

חשוב לזכור שכל אחד מדבר מהמקום והכאב האישי שלו, שכל אחד מדבר מהניסיון שלו והחוויות שלו ומה שמתאים למישהו אחד לא תמיד יתאים גם לכם.

 

אני מציעה לכם כן לשמוע כמה שיותר צדדים, להתייעץ עם עורך דין ולקבל החלטה שקולה שמתאימה לכם.

אתם אלו שתצטרכו לחיות בסופו של דבר עם ההחלטה שלכם לכאן או לכאן.

תנסו להצמד לאנשים שתומכים בכם. אם יש לכם משפחה או חברים שמבקרים וקוטלים אתכם על הבחירה שלכם , תתרחקו מהם בזמן התהליך.

תבקשו תמיכה ואם הם לא מסוגלים לתת את זה אז אל תהיו בסביבתם.

תנסו להתקרב לאנשים במצב שלכם או אנשים שהתגרשו ויכולים לתת לכם את הגישה שלהם ואת הדרך שהם עברו כדי לקחת מה שנכון לכם מתוך מה שהם חולקים.
כשאני החלטתי שאני מתגרשת וגם הרבה אחרי שנפרדנו המשפחה הקרובה שלי ניסתה ללא הרף לשכנע אותי למה אנחנו צריכים להיות יחד ומאוד עירערו אותי.

כמה פעמים נפלתי למלכודת הזו בגלל הלחץ שהפעילו עלי והבנתי שרק אני יודעת בתחושה שלי מה הכי טוב עבורי.

אני זו שצריכה לחיות איתו והוא באמת אדם מדהים ואבא נהדר, אבל לא מתאים בשבילי. אני די בטוחה שלהרבה נשים אחרות יהיה טוב איתו, אבל בינינו זה כבר לא עובד.

 

 

איך להיות שלם עם ההחלטה להתגרש? 

מה שלא תעשו, תבדקו איך זה מרגיש לכם בבטן.

אני זוכרת שביום שהוא יצא מהבית עם תיק, זה קצת כיווץ לי את הבטן לכמה שניות כאילו שמטו לי את הקרקע מהרגליים כי תמיד הוא היה הקרקע של היציבות בחיים שלי אבל אחרי כמה דקות משהו באנרגיה השתנה ונשמתי עמוק והרגשתי הקלה עצומה.

זה קרה גם כאשר פתחתי תיק בבית משפט לענייני משפחה וקיבלתי את החותמת שהתיק נפתח והרגשתי הקלה. זה עשה לי טוב בתחושה הפיזית בגוף.

אם אתם חושבים על גירושים ואחרי שמנפים את התקפת החרדה הראשונה (כן, גם זה יכול להגיע, קוצר נשימה ולחץ בחזה, משאף ונטולין או לנשום אויר קר ולעשות מדיטציה פותר את הבעיה) אתם עדיין מרגישים לא שמחים, אז אולי זה לא נכון לכם.

אבל אם אתם מרגישים שהגיעו מים עד נפש וכבר במצב שאתם שואלים את עצמכם כמה פעמים בשבוע למה בדיוק אתם ממשיכים לחיות עם האדם הזה, יש לכם פה עבודה קצת יותר מעמיקה לעשות.

 

להתגרש זה תהליך. 

תכבדו אותו וגם את הקצב שלכם. אל תאיצו בדברים. כשזה נכון, זה זורם. כשלא זה לא.

כשתרגישו שאתם מוכנים להמשיך הלאה , תמשיכו. תתקרבו לחברים הגרושים שלכם שיוציאו אתכם מהבית, אל תשבו ותדעכו, גם אם התהליך לוקח זמן, במיוחד אם הוא לוקח זמן, תשתדלו להנות מהזמן הזה ולעשות דברים שעושים לכם טוב וממלאים אתכם.

בהתחלה זה מוזר כשהילדים פתאום נעלמים מהבית ואתם פוגשים את עצמכם. אני שמחה לומר שעד היום אני מתענגת על הזמן הזה שלי לבד עם עצמי. בשקט. יוצאת עם חברות, מבלה ונהנית. נזכרת שלפני שאני אמא של.. אני גם אישה. צעירה ואנרגטית.

עד שנפרדנו לפני חצי שנה, בחצי שנה שקדמה לפרידה ביקשתי ממנו עשרות פעמים שיצא מהבית והוא סרב. כאשר אני הייתי מוכנה הוא פשוט יצא. בלי ויכוחים ובלי מלחמות. יצא מיוזמתו, כי גם הוא הבין שזה כבר לא עובד.

השתדלו לכבד את הצד השני. לא להכפיש, לא לשתף אנשים שלא רלוונטיים. תכבדו.

אז מה עושים מכאן? 

אני יודעת שאם הגעתם לכתבה הזו והגעתם עד לכאן, אתם כנראה במקום שבו לא טוב לכם בזוגיות שלכם.

גם אני עדיין לא סיימתי את התהליך עד הסוף, אבל היו לי המון שיעורים שלמדתי מהם במהלך השנה האחרונה וגדלתי מתוכם ושחררתי המון דפוסים שכבר לא משרתים אותי.  חלק גדול מהשינוי שהגיע אצלי בא בעקבות לימודי תטא הילינג שהתחלתי לפני שנתיים בניצת הלב וכיום אני גם מטפלת בין היתר באנשים, מתקשרת, ועוזרת להם להגיע די מהר לשורש של הבעיה וברגע שמציפים את השורש ורואים אותו הבעיה והדפוס משתחררים ודברים משתנים.

 

זקוקים לתמיכה בתהליך? 

אם אתם מרגישים שאתם תקועים וזקוקים לפגישה כדי לבחון עם עצמכם את הדברים או לתמיכה בתהליך, אני אשמח לעזור. 

אתם מוזמנים לפנות אלי במייל : [email protected] 

גם אם אתם זקוקים לפרוק את מה שעובר עליכם ובא לכם לשתף מישהו שמבין וחוה ויודע בדיוק מה עובר עליכם בלי לשפוט ובלי לבקר. 

 

במיוחד בזמנים כאלה של שינוי אני יודעת שצריך לקבל תמיכה וככל שתהיו חזקים מבפנים ומודעים לעצמכם בתוך התהליך, יהיה לכם יותר קל להשאר מאוזנים מבלי לתת לכל דבר קטן לטלטל אתכם.

כאחת שהיתה שם וחוותה אני יודעת בדיוק מה עובר עליכם ואני שמחה לומר שבזכות הכלים שיש לי היום שכוללים גם כלים אנרגטיים, אני מצליחה להשאר מאוזנת ולתפקד ופשוט לצמוח מתוך המשבר הזה, להכיר את החוזקות שלי ולסמוך על עצמי.

לסמוך על עצמי שאסתדר, שאצליח להתרומם גם כשאפול, וגם כשיהיה קשה וגם כשהוא לא יעזור.

ואני שמחה לומר שאני נצמדת לדרך הישרה וההגונה שלי בתוך התהליך כי כשאתה מחובר לעצמך ומסוגל לראות את הדברים מפרספקטיבה מעט גבוהה יותר, אתה יכול גם לראות בצורה גבוהה יותר את הצד השני, למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, מה בדיוק פוגע בו וממה הוא פוחד ולגלות אמפתיה כלפי בן הזוג וזו לדעתי גדולה שבסופו של דבר תשתלם.

חשוב לזכור שתמיד יהיה את היום שאחרי.

אם תגררו למלחמת נקמה והתשה, זה יחזור אליכם מתישהו. אתם מושכים לעצמכם אנרגיות ודפוסים של מלחמה.

אם תבחרו בדרך של שלום וסבלנות, זה יגמר בסוף. אז עוד חודש, עוד חודשיים, עוד חצי שנה, אתם הרי לא ממהרים להתחתן שוב, נכון?

אז קחו את הזמן, אתם מוזמנים לכתוב לי, או להגיב ולשתף כאן בתגובות.

אם אהבתם את המאמר והרגשתם שהוא תרם לכם ויש לכם חברים באותו המצב, שלחו להם אותו.

כתבתי את הדברים מהבטן ומהמקום האישי שלי עם המון כנות כי כשאני חיפשתי תשובות לשאלות הרבות שהעליתי כאן, הגעתי בעיקר לפורומים שלא נתנו תשובה חד משמעית או לעמודים של עורכי דין ואנשי מקצוע שלא באמת נתנו אותם ואחרי המון עבודה הבנתי שהתשובות נמצאות אצלי.

אז אני כאן בשבילכם.

בהצלחה.

 

 

עדכון, שנתיים וחצי אחרי – מאי 2017

היום אני פרודה 3 שנים, גרושה שנתיים.

החיים בהחלט יותר רגועים.

יש עדיין חיכוכים עם הגרוש בעיקר על ענייני אגו מיותרים.

המשכתי הלאה. חויתי מערכות יחסים קצרות וארוכות.

לקחתי את הזמן להשתבלל , להתנקות מהכל, יצאתי עם חברים, טסתי לחו”ל, חזרתי, ועכשיו אני במקום שאני מוכנה לפרק ב’ שלי.

היו שלוש שנים לא קלות. הישרדות באקסטרים.

לבד רוב הזמן עם 3 ילדים.

גיליתי שמערכת המשפט אימפוטנטית ברוב המקרים ושהדרך היחידה להתמודד היא פשוט להתעלם.

לספוג את המכות ולבלוע את הצפרדע ולהתמקד בי ובחיים שלי גם אם הוא מפר את ההסכם.

הרסתי את הבריאות שלי. הסטרס הוביל אותי למקומות מאוד לא טובים והיום, אני בוחרת לא להתעצבן.

הילדים – הם שילמו מחיר כבד. במיוחד הגדול שהיה עד פעם אחר פעם ליחס משפיל ולא מכבד מצד אבא שלו כלפי אמא שלו.

והיום זה בא לידי ביטוי בלימודים, בהתמרדות, בכעסים.

הקטנות – קצת בבולמוס של אכילה לפעמים, במיוחד אחרי שהות ממושכת אצל אביהן.

ואני עדיין לא מצליחה להבין למה הוא ממשיך להציק אבל משתדלת לשמור את האנרגיות שלי לעבודה, לילדים, לבית, לחיים מדי פעם.

ואם אתם בטוחים וסגורים שזהו, כבר אין לאן או למה לחזור, תתיעצו עם עורך דין ותתחילו לפעול.

החיים קצרים. תהנו מהם.

הילדים סופגים, בין אם אתם יחד או לבד.

היו הרבה ימים ב-3 שנים הללו שהיה קשה ולפעמים בלתי נסבל ואפילו נורא ברמה שפשוט התייאשתי.

גם ברמה הכלכלית – כי להמשיך לנהל ולתחזק עסק עם 3 ילדים שאיתך רוב הזמן ולכלכל אותם והמחלות והחופשות, זה לא פשוט. בלשון המעטה.

אבל עם הזמן הקטנות שהיו בנות שנתיים וקצת כשנפרדנו כבר בנות 5 וחצי, הגדול בן 9 וחצי, יש להם את החיים והעיסוקים והחברים שלהם ולי יש יותר זמן פנוי לעצמי.

אם אתם עם ילדים ממש קטנים- חכו עוד שנתיים שלוש. כמה שאתם יכולים. זה מאוד מאוד משמעותי.

אין לי מושג מאיפה היו לי הרבה כוחות להמשיך ולהיות אופטימית ולעשות וליצור אבל איכשהו הצלחתי והיום אני יודעת להעריך את זה.

היום אני יודעת להעריך את החיים, לשבת עם בן זוג וסתם לראות טלויזיה או סתם פשוט להיות יחד.

לא לריב על שטויות. בלי דרמות. לתת מקום לעצמי ולאחר.

לכבד יותר.

בסופו של דבר – מקווה שעוד כמה חודשים אני אעדכן שאני בפרק ב’ המשמעותי של החיים שלי ושאני מאושרת.

כבר היו לי כמה מערכות יחסים ממש מוצלחות שהחזירו לי את האמון באהבה וזוגיות. זה אפשרי. אני יודעת את זה.

אז בהצלחה, ואם אתם זקוקים לאוזן קשבת או כתף לפרוק עליה אתם מוזמנים לשתף במייל : [email protected]

חלי.