לפעמים צריך לברוח רחוק כדי להצליח לשחרר

במטוס.
בדרך לחופשה.
אני ועוד כמה חברות.
עושה את הטקס הזה שהייתי צריכה לעשות כבר לפני 3 שנים.
ברגע שנפרדנו,
אני והוא, אחרי 12 שנים.

יושבת ליד כנף המטוס,
באוזניות שומעת את שלמה ארצי ושלמה, שרים יחד את “זה מה שנשאר“.
מחליטה שאני עושה את הטקס הזה של הטיהור בשבוע הזה.
שאני טסה רחוק,
בורחת מהכל.
אני הולכת להשיל מעלי את כל הכאב, את כל הקושי, הצער, הכעס.
את השלוש שנים הנוראיות האלה שאין לי מושג איך עברתי.
הולכת להשאיר הכל מאחורי ולפתוח פרק חדש.
חיים חדשים .
יושבת ליד החלון
רואה את תל אביב נהיית קטנה
האורות מתרחקים
נמצאת מעל הים השחור והגדול.
בין שמים וארץ
רק אני ועוד כמה עשרות אנשים בתוך כלי גדול ממתכת
וקולטת כמה אנחנו קטנים וכמה הכל תלוי בהוא שלמעלה ולא בנו.

הכל יכול להסתיים ברגע.

ושלמה ושלום שרים לי באוזניה –
זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים,
הרבה בדמיון,
מעט בחיים.

מסתכלת על החיים שעזבתי
על האהבה הגדולה שהשארתי מאחור.
על אהבת נעוריי, אולי אפילו אהבת חיי.
למרת שמאז כבר אהבתי ולמדתי הרבה
אבל יש משהו נוסטלגי באהבה ההיא.
ואני מבינה שהגיע הזמן לשחרר.
להשאיר הכל מאחור.
לפתוח דף חדש. פרק חדש. ספר חדש.

זה כבר מת.

אני מודה שבמשך תקופה ארוכה הייתי בטוחה שאולי עוד נחזור,
כי היה שם משהו בקשר בינינו שהיה מיוחד.

שאין כזה. אין הרבה.

משהו קארמתי עם הרבה עומק.
ויש לנו 3 ילדים
והם מזכירים לי כל יום מחדש שיש לי עבר.
ולפעמים זה כואב.
כשאני מסתכלת אחורה על החיים שהשארתי.
שבסך הכל לא היו כל כך נוראים
אבל כבר לא היה בהם טוב.
הם הוציאו משנינו את הדברים הפחות טובים בשלב מסוים

וזה כבר הפסיק להיות כיף.

ואני מסתכלת על החיים,
ויודעת שהם קצרים

ושזה רק פסיק קטן בתוך אלפי גלגולים.
יודעת היום שהכל יכול להסתיים ברגע.
רוצה לדעת שחייתי במקסימום
שנהניתי.
שהייתי משהו . מישהי.
אני רוצה לדעת שזה לא לחינם.

אני מסתכלת אחורה ועם כל הצער והכאב ,
יודעת שהכל מדויק.

שלא יכלתי לגדול כל כך ולהיות מי שאני היום
כי היה לי נוח בפינה הקטנה והנוחה שלי
היה לי נוח באיזשהו מקום לא לגדול,
לא לקחת אחריות על הכל לבד,
כי יש מי שיקח.

ואני מסתכלת היום על מי שנהייתי
על האישה שגדלתי להיות.
על האנשים שהכרתי, החוויות,
החיים .
ואני במקום אחר.
ואני אדם אחר.
ועדיין יש את הצלקות האלה שמדי פעם יש איזו סכין שעוברת ומהדהדת אותן
אז אני מסתכלת עליהן, מלטפת אותן,
מלטפת את עצמי,
בוכה,
ויודעת שגם זה יעבור.

עכשיו שלמה ושלום שרים את פתאום כשלא באת..
“ונסעתי רחוק כמו יונה של בר,
והייתי חולם והייתי ער..”

ואני נוסעת היום רחוק.
צריכה לברוח כדי למצוא את עצמי מחדש
לעבור מטמורפוזה
להשיל את השאריות של הכאב.
את השאריות של מי שהייתי.
לחבק את הילדה הקטנה שמפחדת ולא מאמינה שהיא יכולה,
לתת לה לגדול נכון ולאהוב אותה
לאהוב אותי
בלי תנאים,
בלי גבולות,
לתת לי מקום.
פעם ראשונה מזה 3 שנים שאני לבד בלי הילדים
פעם ראשונה ב-10 שנים האחרונות שאני טסה לחול
והוא לא איתי.

איכשהו בתהליך הזה של הגירושין אתה עובר הרבה “פעמים ראשונות” של דברים.
הפעם הראשונה שאתה נוסע לחופשה עם הילדים
הפעם הראשונה שאתה חוגג יום הולדת בלי
הפעם הראשונה שאתה קונה רכב,
הפעם הראשונה שאת עושה טסט
הפעם הראשונה שאת הולכת למיון, והוא לא שם כדי להחזיק לך את היד
הפעם הראשונה שאת מתאהבת ומרגישה את הפרפרים בבטן
וזה לא בגללו.
הפעם הראשונה שמישהו ישן איתך ומחבק אותך בלילה
ופתאום את חוזרת להרגיש עטופה ובטוחה
אחרי שנים שבהן מישהו עטף וחיבק אותך בכפיות כל לילה.

הפעם הראשונה שאת חוגגת יום נישואים, והוא לא שם. 
ואת לא ממש חוגגת. 
בעיקר עצובה. 
בעיקר בוכה. 

הפעם הראשונה.
הפעם הראשונה בלעדיו.
ואוו. כמה כאלה היו לי .

זה סוג של אבל. 

אמנם הוא עדיין חי, אבל לפעמים אני מסתכלת עליו וכבר לא רואה את האדם שאהבתי. 
את האדם שאיתו התחתנתי. 
את מי שהוא היה בשבילי. 
את מי שהייתי בזכותו. 
הוא מת. הוא כבר לא שם. 

זה רק גוף עם בנאדם אחר. 

לקח לי 3 שנים לעבור תהליך של אבל על החיים שהיו לי, על החלומות שנגוזו, על ההבטחה שהתנפצה למליון רסיסים.

על ההבנה, שעכשיו זה אני לבד מול העולם. 
זה כבר לא אני והוא.

והתאבלתי. ושחררתי כל פעם עוד קצת. 

וכל פעם זה כמו עוד חלק בצלקת שמגליד ומתייבש
ואפשר כבר לקלף אותו ונשארת צלקת קטנה שמחוירה עם הזמן אבל היא שם.

צלקות. ועוד צלקות. 

אני בוחרת לקחת את הטיול הזה.
להשיל שם את הכל.