מחזור החיים/מוות -לידה שקטה/ אמא נגה

                                           16/6/13

הכל מתחיל מהרצון של גבר ואישה להתרבות ומכאן זה רק הולך ומסתבך, לפחות עבורי.

להיות מאותגרת פוריות זה אומר שאת מנסה ומנסה, הזמן עובר ואת לא מצליחה, יש לך בעיה.
התהליך הזה מטלטל כל-כך את הנפש.
בנקודת ההתחלה את מתחילה לפתח ציפייה, סופרת ימים לביוץ, בכל יום מזריקה הורמונים שמשבשים את דעתך ומנפחים את גופך, חשוב לשים לב שההזרקה תהיה בשעה קבועה- זאת אומרת שהתיק שלך הופך להיות מקרר נייד כי התרופות צריכות קירור ואז מה אם את בסידורים, אז תזריקי בשירותים!!
כל יומיים השכם בבוקר בדיקת דם ושוב לקראת הערב בדיקה גניקולוגית.
הכל נעשה על-מנת לנטר ולעקוב כדי לזהות את היום הפורה ביותר שלך וכדי למנוע תגובת יתר (שלישיות, רביעיות).
לקראת הביוץ, הציפייה שלך הולכת וגוברת ואז מגיע הרגע שלו חיכית שבועיים לפחות והטיפול מתבצע
הרגע הכי אינטימי, קסום, מהנה ומענג שיכול להיות בין גבר לאישה הופך לפעולה מכנית, קרה ואפילו קצת כואבת בין מטפל למטופלת.
הגבר נותן זרע שנכנס לאחר תהליך מסויים למזרק ובום-טראח הרופא מזריק לך אותו לצוואר הרחם והינה את בהריון! האמנם…?!?
מכאן מתחילים לספור בשנית, בעקרון צריך לספור 14 יום אבל מהיום השביעי השגעון וחוסר הסבלנות מתחילים לתת את אותותיהם ואת הופכת לחסרת מנוחה!
הזמן זוחל וכל מיחוש או כאב קל בבטן מסמנים לך שאת אולי בהיריון ואז את אומרת לעצמך כי לא ייתכן שכבר נקלטת, זה סתם כאבים..
בבוקר שלמחרת מתחילות להן בחילות קלות והמוח שלך שוב חולם ומצפה, נודד למקומות רחוקים..
מפה לשם, התאפקת 12 יום (כי למי יש סבלנות לחכות שבועיים שלמים) החלטת לגשת לבדוק את רמת הבטא בדם שלך על-ידי בדיקת דם! האחות המקסימה נעמי שמכירה אותך כבר למעלה משנה, עוד בימים שלפני שהרינו בזיו, מקבלת את פניך בחמימות והמבחנה נשלחת בדחיפות לבדיקה!
את ממשיכה את יומך והולכת לעבודה והבטן כואבת, מלאה בפרפרים, אין לך נחת! לחץ! לחץ! לחץ!
לרגע אחד את בהריון אז ״אל תעשנו לידי״ וברגע אחר את כבר מתכננת את הסושי שתזמיני היום בערב…
הדקות והשעות זוחלות להן בעצלתיים והינה 12:37 SMS בנייד ״תוצאות המעבדה מוכנות״
והידיים רועדות!!
נכנסת לבדוק ורואה שרמת הורמון אחר שנרשמה בתוצאה לפני הבטא, היא התוצאה- 450 והלב לשנייה מתמלא בשמחה ואושר אבל המוח מסמן שמשהו לא מסתדר ואת ממשיכה לגולל את התוצאה כלפי מטה כי התבלבלת ובדקת תוצאה של הורמון אחר והינה האמת זורקת אותך שוב לקרשים- בטא קטנה מ-2.

עברו כבר שבועיים מאז ואני לא מצליחה להתאושש, לא מצליחה להרים את עצמי.
ממש האמנתי בכל לבי שהגיע הרגע שלנו ומכאן אנחנו מתאוששים ומטפסים אט-אט למעלה, כי גם לנו מותר לשמוח, גם לנו מותר שיהיה ילד חי בבית שימלא את הלב באהבה, יתן לנו נחת ואושר וינחם ולו במעט את הכאב העצום הזה שמורגש בכל יום שעובר, בכל יום שהבן שלי היה אמור להיות גדול יותר, אבל לא!!
איכשהו אני אמורה להרים את עצמי מהדאון הזה שאורך כבר שבועיים שלמים ולנסות למצוא כוחות, אין מאין, כדי להמשיך לנסות.
אני ממשיכה בטיפולים אבל משהו כבר התקלקל במנגנון הציפייה שלי, השתבשתי.
הינה שוב מתחילים מחדש ומי יודע איך הפעם זה יסתיים
וגם אם נקלט, מי יודע איך זה יגמר.
הריון כבר לא שווה ילד, לפחות לא ילד חי.

הדרך ארוכה…
אם חשבתי שלמדתי משהו מהתקופה הנוראית הזאת בחיי זה שאסור לצפות!
ארבעה וחצי חודשים אחרי שאיבדנו את זיו ואני שוב מעיזה לצפות ועוד להריון חדש ואז מתאכזבת שהוא לא מגיע!!!
מה לא למדתי כלום?!?
לא תצפי-לא תתאכזבי
אבל הרחם שלי מסרבת להבין.

הינה אני ממשיכה לצפות, אולי לשלילי הבא ואולי לא.