מחשבות על ביות באיכילוב

את הפוסט הזה כתבה מישהי שאני מכירה שביקשה להשאר בעילום שם, על מנת שנשים שהולכות ללדת במחשבה על ביות מלא, ידעו שלפעמים המצב קצת שונה מהפנטזיה שיש לנו על ביות.

הערה: כל המסופר פה הוא מנקודת מבטי בלבד. יש לי חברה שעשתה את זה קצת לפניי והחוויה שלה הייתה אחרת.

הקדמה קצרה. שתי חברות שלי היו בהריון שני יחד איתי. כל אחת בנפרד הגיעה יום אחד להבנה שהפעם לא בא בחשבון להשאיר את התינוק בתינוקיה, מה זאת אומרת, אלה הילדים שלנו, הפעם אנחנו מבינות את המשמעות והולכות על ביות מלא, אין אפשרות אחרת. עם זאת, שמרתי לעצמי את האופציה להסתייגויות בזמן אמת. מה אם אהיה חלשה כמו בלידה הקודמת ולא אוכל לקום מהמיטה 12 שעות? מה אם אהיה ממש חייבת לנוח ולא אתפקד, וזה יגבול בחוסר אחריות להשאיר אותה איתי? אי אפשר לדעת, לא מחליטה מראש. כשמאיה נולדת, אני רואה משהו בצלילות: עליי היא רגועה, לא מצייצת. גם על בעלי. כשהמיילדת לוקחת אותה כדי לשקול אותה (ובשיא העדינות) היא בוכה. זהו, מעכשיו ברור שהיא איתי, אין שאלה בכלל. אני שואלת מה קורה מעכשיו, ולא יודעת שזה בעצם הצעד הראשון שלי במלחמת אסרטיביות מתישה שתימשך עד הרגע שבו נצא הביתה. מה שקורה בדר”כ, המיילדת אומרת לי, הוא שייקחו את מאיה (עדיין אין לה שם, והוא יינתן לה רק אחרי 10 ימים) לכמה שעות לכל מיני עניינים ואחר-כך אוכל לקחת אותה אליי. אני מבקשת לשלוח אליי אחות מהתינוקייה שתסביר לי למה בעצם הכרחי שכל הדברים האלה יקרו עכשיו ולא יוכלו לחכות כמה שעות עד שאתאושש קצת (ביחד איתה בחדר במחלקה) ואבוא איתה ביחד לקבל את החיסונים ומה שצריך. המיילדת אומרת שהיא תשלח, ושהיא לא יכולה להסביר לי בעצמה כי היא “עוד לא ראתה את זה קורה” (זה=שתינוק עובר עם אמא שלו ישירות מחדר הלידה למחלקה), כי “תמיד יש להן (אחיות התינוקיה) איזה טיעון מנצח. תמיד הן מנצחות בוויכוח הזה”. הפעם הטיעון המנצח הוא שמאיה נולדה גדולה ולכן יש חשש לצניחת סוכר (למרות שלי עצמי לא הייתה סוכרת הריון) בשעות שאחרי הלידה. צריך לעשות לה בדיקת גלוקוז 4 פעמים, שהראשונה שבהן צריכה להיות בשעתיים שאחרי הלידה, והשנייה שעה נוספת אחר כך. נו, לזה לא התכוננתי, אין לי פה רופא מטעמי לשאול אותו, ואני לא עומדת לסרב למשהו שקשור לבריאות של הילדה שלי. אז בעלי יהיה איתה בשתי הדקירות הראשונות. הוא אומר שהיא לא צייצה. הוא נמצא איתה גם בזמן שרופאת ילדים בודקת אותה. בשמונה בבוקר היא כבר אצלי בחדר, ומאז דרכינו לא נפרדות. “ביות מלא”.

“במחלקת היולדות מתקיים מערך ביות גמיש – חלקי או מלא, המאפשר לתינוק לשהות לצד אימו בחדרה לאורך כל תקופת האשפוז. אחיות מחלקת ילודים מדריכות את ההורים הטריים בכל הקשור לטיפול בילוד” (מתוך אתר בית חולים ליס ליולדות).

אפשר להגיד שהאשפוז שאחרי הלידה השנייה היה חוויה פוקחת עיניים בשבילי. מדהים לאילו דברים הייתי פנויה הפעם לשים לב, שבפעם הקודמת פשוט הייתי עיוורת כלפיהם, כולי בתוך הבועה של עצמי, באופוריה, מנסה לעכל את עצמי כאמא, מנסה לעכל איך מטפלים בתינוק ושהנקה זאת עבודה במשרה מלאה. לא חוכמה להיות כבר אמא ולהילחם על הזכויות שלך ושל התינוק שלך. אבל כלפי מי שעוברת את זה בפעם הראשונה, זה מרתיח. קשה לגלות בדיעבד מה עבר על הבן הגדול שלי בימים הראשונים לחייו, הנקה או לא הנקה (כל-כך הרבה קורה בתינוקיה מלבד העניין של האוכל! שהוא כידוע עולם ומלואו ועומד בפני עצמו למסמך נפרד). מה שמכעיס פה הוא שני דברים – האחד הוא הניסיון למכור אשליה שאיכילוב תומך בביות מלא, בעוד שבפועל אף אחד אמנם לא יתנגד שתישני עם התינוק בחדר, אבל לא יעשו שום מאמץ כדי לעודד ולאפשר את זה, ואין שום פרוטוקול שמתייחס לזה. בלילה יש אחות אחת בכל חדר בתינוקיה (דהיינו, אף אחת לא פנויה, מן הסתם, להגיע אלייך לחדר). כל אחות שידרה לי מסר אחר לגמרי, מול כל אחת מהן במשמרת שהתחלפה ניהלתי את המערכה מחדש. יומיים של מאבקים על הדברים הקטנים ביותר, ש”הודות” להם הפכתי ל”אמא שעושה בעיות”. מאבקים על הזכות להיות נוכחת בבדיקות שלה, בחיסונים שלה, לא לזוז ממנה לרגע. הדבר השני הוא, ואני לא יודעת להפריד כאן בין איכילוב לבין תינוקיות בבתי יולדות אחרים, הקלות שבה נותנים לאימהות טריות להרגיש שהתינוקות שלהן הם רכוש בית החולים, הטריוויאליות שבה הן אמורות לקבל את ההוראות, שמסתירות מאחוריהן – לשיטתי, טיפול שנוגד לחלוטין את מה שהתינוק כל-כך זקוק לו בימים הראשונים של החיים שלו. אבל להחתים אותי על טופס שאני לא זוכרת בדיוק מה כתוב בו, אבל באופן כללי מעביר לידיי את האחריות לתינוקת שלי מאחר שהיא ישנה איתי בחדר ולא בתינוקייה, את זה הם יודעים לעשות. חשוב לי מאוד להגיד שאין לי ולו טענה אחת כלפי אחיות התינוקיה עצמן. אין לי ספק שהן עובדות מאוד מאוד מאוד מאוד קשה, ושזאת עבודה פיזית של יותר משבע שעות בלי רגע הפוגה, ועם טונות של אחריות. ההתנהלות שלהן היא פשוט סימפטום עצוב של סדרי העדיפויות במערכת הרפואית. בהשוואה בין איכילוב לבין בתי יולדות אחרים (שיש בהם מערך ביות “אמיתי”, כולל חדרים מיוחדים, פרוטוקולים מסודרים וכוח אדם מיוחד) אין מנוס מהמסקנה שבאיכילוב קורה אחד משני דברים, או שניהם יחד: 1. לא משקיעים את הכסף בדבר שהוא כל-כך משמעותי. 2. חושבים שמה שהם מציעים הוא ביות מלא, אבל לא מודעים למשמעות של מהו ביות מלא, וכיצד עובדים הדברים בפועל. אולי יש רצון טוב למעלה, אבל התנאים בשטח לא מאפשרים לו להתממש. לאחיות בתינוקיה הכי נוח שלא יעמדו עשרים אימהות לצד התינוקות שלהן. לאחיות בתינוקיה הכי מהיר לעשות את הדברים בעצמן, בדרך שלהן ובצורה שבה לא יקבלו נזיפות. לנאום את הנאומים שלהן, שנשמעים כמו נאומי מכירות מרוב שנים של שחיקה ושל ויכוחים עם אימהות שרק מפריעות. דוגמה קטנה, כשבעלי הביא לי את מאיה היא הייתה עירומה מתחת לשמיכות, והדגישו בפניו שוב ושוב כמה חשוב לשמור לה על חום הגוף, היא הייתה אמורה להיות בחימום בשעות האלה. ראיתי שהיא עירומה, חשבתי לתומי “ביות מלא” והלבשתי אותה בבגדים מהבית. אמא שלה או לא אמא שלה? רוב הזמן הזה, אגב, שבו לשיטת התינוקיה היא הייתה אמורה להיות שם, היא רצתה לינוק. כשהאחות של התינוקיה ראתה שהיא לבושה ננזפתי קשות. זה בניגוד לפרוטוקולים. היא זאת שאמורה להלביש את הילוד כך וכך שעות אחרי הלידה, בבגדים של בית החולים. (הערה: אם מישהו היה תוחב לידיי מסמך שבו כתובים נהלים עם איזשהו הסבר הגיוני שאני לא אמורה לנחש לבד, בחיי שהייתי מכבדת את זה – אני בחורה קונפורמיסטית מאוד. אבל הבלגן, הבלגן, וההנחה שאני פשוט צריכה לציית למה שאומרים לי בזמן אמת ובלי אפשרות אמיתית לבחור בטוב ביותר עבור הילדה שלי, הוא אחד הדברים המתישים ביותר בסיפור הזה).

בוקר לדוגמה: בלילה הראשון לחייה מאיה רצתה (מטבע הדברים) להיות בידיים שלי שעות ארוכות ולאכול. אני הייתי זקוקה מאוד מאוד לשינה אחרי 40 שעות ערות כמעט רצופות וסוחטות. בשתיים ומשהו בלילה עטפתי אותה מכף רגל ועד ראש והיא סוף סוף נרדמה בעריסה וישנה עד שבע בבוקר. מתוך השעות האלה יכולתי אני לישון פחות מארבע שעות, כי צריך לקום מוקדם ולצחצח שיניים ולטפל בעצמי ואז להתייצב בתינוקיה לפני שבע לבדיקת אורתופד. (בבית היולדות של מאיר, לדוגמה, הרופאים מגיעים לחדרי הביות המלא. גם אחות מגיעה אלייך לחדר כדי לרשום כמה אכל התינוק ומה היה בחיתולים שלו וכדי לשקול אותו).

תמונת מצב- הילדה שלי ישנה כבר חמש שעות ותתעורר מורעבת בקרוב מאוד (כמובן, ננזפתי על זה שהיא לא אכלה כבר כמעט חמש שעות). ברירת המחדל של התינוקיה (=מה שאישה אחרי לידה ראשונה תקבל באופן טבעי, כי זה הרי זה מה שאמרו לה) – תשאירי את הילדה כאן, לכי לך לעניינייך, להתקלח ולנוח, חזרי בעוד שעה לקחת אותה. המשמעות: הדרך שבה יעירו את הילדה שלי היא בהפשטה ע”י בן אדם זר בקור של התינוקיה, כשהיא מתה מרעב. במקום לתת לה לאכול יחליפו לה חיתול (כי הרי אם נעשה את זה בסדר הפוך היא תפלוט, חס וחלילה!!) והכי גרוע – לא ילבישו אותה אלא ישימו אותה לחכות יחד עם שאר התינוקות, עירומה וצורחת מתחת לשמיכה, מחכה לבדיקת אורתופד, שיטלטל אותה קצת, עדיין מורעבת (כי הרי אם היא תאכל קודם היא תפלוט, למען השם!!). אחר-כך ילבישו אותה, ואז יקראו לי לבוא להניק אותה, כי “היא רעבה”. מה שהיה בפועל: חיכיתי שהיא תתחיל להתעורר קצת, לקחתי אותה והינקתי אותה כמה דקות, שלא תהיה רעבה. ברקע העירה לי כמובן האחות “היה כדאי שהיא תינק רק אחרי הבדיקה של הרופא, כי הוא מטלטל אותם”. החלפתי לה חיתול בתינוקיה והמשכתי להאכיל אותה. ואז הגיעה הקריאה “הרופא מגיע!” (אגב, האחות אמרה לי להגיע מוקדם כי הרופא המסוים הוא כזה שידוע כדייקן. בפועל הוא איחר בשעה, כלומר שזמן העיכוב עד שהיו קוראים לי להאכיל אותה גדל משעה – לשעה וחצי לפחות). מיהרו האחיות להפשיט את כל התינוקות. אני הפשטתי את מאיה בעצמי. אני לא חושבת שאני אגזים אם אגיד שהיא הייתה התינוקת היחידה בחדר שלא צרחה בשלב זה.

השקילה: עניין השקילה בתינוקיה (לעומת בחדרי האשפוז של האם בביות מלא, במאיר למשל) נראה כמו עניין פעוט. אבל כשהתינוק נרדם מיד אחרי האוכל, ולפני האוכל הוא רעב (ושקילה זה עניין לא נעים בכלל בשבילם, כמו שאכתוב בהמשך), ובתינוקיה יש עוד 15 תינוקות, במקרה הטוב, שאחות אחת צריכה לטפל בהם ולשוחח עם הוריהם, זה הופך למלכוד 22. בלילה השני לאשפוז מרחפת מעליי אימת האחות בתינוקייה שאמרה שאני חייבת להגיע במהלך הלילה כדי שישקלו אותה. כי בבוקר בהחלפת המשמרת לא יהיה זמן. בכל פעם שמאיה מתעוררת אני סוחבת אותה לתינוקיה, אבל עד שאנחנו מגיעות היא נרדמת מהטלטולים של העריסה. זה קורה פעמיים, ובאחת מהן אני נתקלת במקרה במיילדת שלי שאומרת השתגעת? מה את עושה פה? לכי לישון! בסוף מאיה מתעוררת ושוקלים אותה ואנחנו חוזרות לחדר, לא בלי שאני מרגישה תסכול וזעם גדולים. אני גם ככה “האמא הבעייתית” שמתעקשת על כל דבר, ולא בא לי שיגערו בי עוד ועוד ועוד. אז אני מנסה להיות ילדה טובה, לא להכביד עליהן, אלה המטלות היומיות שלהן, באחריותן לשקול את התינוקות, זה עניין חשוב מאוד, המטרה שלי היא לא לשים להן רגליים. אבל תראו איך פעולה פשוטה כמו שקילה מחרבת לי חצי לילה שבו יכולתי לישון, גם אם זה לפרקי זמן קצרים.

החדרים: כשהייתי שם אפילו לא נתתי דעתי על כך שבבתי חולים אחרים יש חדרי ביות מלא עם שידת החתלה וציוד אחר. מילא. מה שכן העסיק אותי הוא העובדה שאף אחד לא שאל אותי בשום שלב באיזה סוג ביות אני מעוניינת, כדי לדעת “לצוות” אותי עם אישה בסיטואציה דומה. בפועל, מצאתי את עצמי מתנצלת בפני השותפות שלי לחדר אחרי לילות מלאי בכי, כי הן היו בלי התינוק. אני בכלל לא מדברת על אפס המקום שהיה בחדר להכיל את העריסה של מאיה. לשתי עריסות, גם בחדר של שתיים (שהוא מרווח יחסית), כדי לפנות מקום נדרשת יצירתיות רבה, ולמעשה הרגשתי כמו במשחק הזה שצריך להזיז בו בכל פעם מכונית אחת כדי למצוא את הדרך החוצה.

לסיכום, לא קלים חייה של האם המבייתת באיכילוב. למעשה, הסיבה לכך שהשתוקקתי כבר לחזור הביתה הייתה שהמאבקים האלה על כל דבר הכי טריוויאלי (בעיניי) פשוט התישו אותי. אין שום נוהל, כתוב או לא כתוב. סדר היום וכוח האדם מכתיב לאחיות התינוקיה שהפרוטוקול המקובל והנוח לא יהיה לו כמעט דבר משותף עם הקונספט שהתינוק “שייך” לאמא. הגדילה לעשות אחת האחיות (ה”אהובה” עליי ביותר) שאמרה את המשפט הזה: “לא סתם באותה השעה של הבדיקות בתינוקיה יש גם סיבוב רופאים וארוחת בוקר ליולדות”. אגב, זה לא מדויק, ותמיד הצלחתי להספיק לשניהם, אבל מה אכפת לה להגיד.

חיסונים

כמה דיונים סוערים התקיימו ויתקיימו על החיסון לצהבת. אני השתכנעתי לפני הלידה שאני לא מוותרת עליו, ועכשיו אני רוצה להגיד לאימהות: אם החלטתן לדחות אותו בגלל הסבל שבעוד דקירה, רק תוודאו שאתן הולכות על זה עד הסוף. כלומר – אל תשאירו את התינוק שלכן רגע אחד לבד בתינוקיה בלי לדעת בדיוק מה ה”תוכניות האומנותית”, כי הדקירה הזאת, שמאיה השמיעה בה צווחה אחת של עלבון וזהו, היא בערך הדבר הכי פחות גרוע ש(להתרשמותי, יש כמובן לסייג) שהתינוקות עוברים שם.

סדר יום בתינוקיה, רשימה חלקית (רק מה שאני זוכרת, כמעט חודש אחרי): ביום הראשון חיסונים, בדיקת רופא ילדים ושקילה. מקלחת אם לא מסרבים. ביום השני בדיקת אורתופד ושקילה. מקלחת בערב אם לא מסרבים. ביום השחרור בדיקת דם לסקר, בדיקת צהבת (במצח) ושקילה. הייתי ליד מאיה כשהיא נשקלה. הפשיטו אותה, זה לא היה לה נעים, היא צרחה רגעים ארוכים. קר בתינוקיה. השקילה הזאת היא ללא ספק החוויה הכי גרועה שהיא עברה שם. המקלחות הן החוויה הכי גרועה בשביל מי שעובר אותן. קחו את העירום הזה של השקילה ותוסיפו לו גם מים מבהילים. ישבתי בחוץ עם מאיה וחיכיתי למשהו ושמעתי את התינוקות צורחים. “למה אתה בוכה, אתה לא רוצה להיות נקי?”, שאלה את התינוק האחות שרחצה אותו.

אני אפילו לא נכנסת פה לסוגיה של עידוד הנקה, שהיא סוגיה בפני עצמה, אבל הפעם לא נדרשתי אליה ולא בחנתי אותה יותר מדי, ולכן אין לי עובדות מהשטח לתאר. כמו שאמרתי – מעבר להאכלה, שהיא עולם בפני עצמו וללא ספק אחד החשובים שבהם ולכן גם אחד המדוברים – יש עולם שלם, ונסתר למדי, במיוחד לעיני אימהות אחרי לידה ראשונה, של הטיפול בתינוקיה, גישת בית החולים לביות ובמיוחד של השאלה מי כאן, לעזאזל, האמא.