מסקנות אחרי 5 חודשים של מגורים אצל ההורים עם ילד

אנחנו גרים אצל אמא שלי קרוב ל-5 חודשים.

האמת, התחיל להפריע לי קצת.

אפילו קצת הרבה אם אתם מתעקשים.

אהיה לארג’ית איתכם, מפריע לי מאוד! !

ברמה שמאיימת בימים מסוימים על השפיות הנפשית שלי. ואני כידוע , קריזיונרית לא קטנה.

מספיק קצת הורמונים “קטנים וחמודים” אצלי לפני מחזור + אמא שלי לפני מחזור + לחץ ועומס בעבודה + כמה לילות ללא שינה סדירה בגלל ילד חולה+ בעל שנכנס למוד אדיש והרי לכם אמא שנמצאת על סף התמוטטות עצבים וחגיגות בבית..

אז אמנם כרגע העניינים יחסית רגועים ועל מי מנוחות כי היום היתה עוזרת והבית נקי ומסודר, הילד הלך לישון, אני הספקתי להשלים קצת שעות שינה ומניחה לבעלי לשבת בשקט במחשב שלו, בעוד אני יושבת ועובדת על הלפטופ שלי בסלון (ואנחנו אפילו מקשקשים מדי פעם במסנג’ר של הג’ימייל- רומנטיקה במיטבה) אבל יש הרבה עליות וירידות.

לא פשוט לגור אצל ההורים, במיוחד כשאתם כבר רגילים כזוג וכמשפחה לחיות לבד בבית משלכם, כשיש לכם את הפרטיות שלכם והפינה שלכם. כשאתם חוזרים אחרי יום עבודה ארוך וזקוקים לשקט , אין לכם כוח לדבר עם אף אחד, מקסימום להתעסק עם הילד אבל עדיין יש את הצורך בשקט, ובטח שאין לכם צורך בהערות כגון “אולי תתני לו אוכל?” , “אולי תורידי לילד נעליים\שימי לו גרביים”, “למה את מדברת בפלאפון כשהילד שלך בסביבה” (למרות שכל היום אני לא יכולה לדבר בעבודה ויש גבול כמה אפשר להתנתק מהחברות שעוד נשארו לי),או האהוב עלי ביותר”למה את לא מתייחסת לילד” (כי הצצתי לשניה במיילים),אה, ויש אחד יותר אהוב עלי “איך את יכולה לחיות בבלגן הזה”(תוך תקיעת מבט המום על ערימת הכביסה הקבועה בחדר שלנו), אבל אחרי יום ארוך ומתיש בעבודה מספיק כמה הערות קטנות בשביל להוציא אדם שליו כמוני מדעתו..

אני חייבת לציין שאמא שלי באמת משתדלת .

עד שהגענו היא היתה לבד עם אחותי בבית, היה לה שקט, פרטיות, ופתאום יש לה עוד שני ילדים ותינוק לגדל.

לא בדיוק לגדל, אבל מאחר והיא מאוד חמה ותומכת אז היא לוקחת עלינו לפעמים קצת יותר אחריות ממה שצריך ולפעמים שוכחת שלמרות שאני עדיין הבת שלה אני כבר בת 28 ויכולה לתפקד כאמא לבן שלי, למרות שזה לא תמיד בצורה מושלמת כמו שהיא חושבת שצריך להיות.

כאילו שהיא לא עשתה טעויות איתי ועם האחים שלי.

אחד הדברים שמאז ומעולם היוו אתגר וקושי בקשר שלי ושלה זה חשיבות הסדר והניקיון.

אני מעולם לא הייתי מאלה שזה שהבית קצת מלוכלך מפריע להן, ואני פשוט מוצאת חשיבות גדולה יותר בעבודה, ותפקוד סביב דברים אחרים.

מאחר ושגרת היום שלי כל כך עמוסה , לא פעם אני פשוט לא רואה את הבלגן. באמת שאני לא רואה אותו , הוא לא מפריע לי ולא נקלט בתחום של שדה הראיה שלי כי זה פשוט לא מעניין אותי כמו שזה מעניין אותה.

אני הכי אוהבת כשהיא אומרת לי “ככה את רוצה לחנך את הילד שלך”??? ואז אני אומרת לה שהיא חינכה אותי ההיפך, לסדר וניקיון והיא יכולה לראות איך יצאתי, ההיפך הגמור ממנה בענייני סדר וניקיון. נראה לי שהיא מתוסכלת מזה שהיא נכשלה, למרות שנראה לי שאצלי זה בא ממקום שלא סובל ביקורת. שאני יודעת שגם אם אני אעשה זה עדיין לא יהיה מספיק טוב לסטנדרטים שלה, אז למה לטרוח ולהתאמץ כל כך הרבה???

אז שיהיה קצת מבולגן, אף אחד עוד לא מת מזה. מעדיפה להשקיע את האנרגיות במשהו שאני יודעת שאני עושה טוב, בעבודה שלי עם האתר .

אולי זה גם קשור לזה שהיא עובדת בבית ונמצאת רוב הזמן בבית ואני יוצאת בסביבות 7 וחצי בבוקר לעבודה, חוזרת ב4 עם הילד, עסוקה בלרדוף אחריו ולהעסיק אותו ואחרי שהוא הולך לישון חשוב לי לשבת ולעבוד על האתר ולנקות את הראש מול האינטרנט ופורומים שונים, ובתוך כל זה הדבר האחרון שמעניין אותי זה איך הבית נראה.

בסופי שבוע אם נשאר לי כוח ואם אני בבית אני משתדלת לבשל משהו אבל בד”כ היא מקדימה אותי ומבשלת בבוקר. עד שעברנו לגור אצלה בימי שישי בבוקר שבהם אני לא עובדת הייתי מנצלת את הזמן בצורה הכי איכותית שאפשר, שולחת את הילד לגן בבוקר, לרוב עם הבעל כי גם ככה הוא קם מוקדם יותר והוא לא צריך רבע שעה רק כדי להסתדר ולהתאפר ולהתלבש, וחוזרת למיטה לישון עד 11 וחצי, קמה, ומתחילה את היום בצורה רגועה. עכשיו כשאנחנו אצלה בימי שישי יש עוזרת מ8 בבוקר, מה שאומר שצריך לקום מוקדם, לסדר ולארגן את הבית, את החדר שלנו ואת החדר של הילד (מזל באמת שיש עוזרת, החלוקה אגב חצי חצי מבחינת תשלום), ואז צריך לעשות קניות, בישולים, בעלי בד”כ נכנס למוד של “עכשיו חייבים לסדר את הבית” ואם אני מחליטה שאני עושה דברים אחרים הוא מתרגז על חוסר שיתוף הפעולה, אז לרוב אני מוצאת איזה תירוץ לברוח לקניון או לעשות קניות, רק שיתנו לי את השקט שלי ביום שישי בבוקר עד שהילד חוזר מהגן..

בשורה תחתונה, יש מספר יתרונות לעניין אך גם חסרונות.

היתרונות שאני מצאתי הם:

אנחנו מצליחים לחסוך סכום לא רע כל חודש ולהתקדם לרכישת בית משלנו, אולי אם היינו מצטמצמים עוד טיפה היינו גם מצליחים לחסוך קצת יותר, אבל חשוב לנו לשמור על השפיות ואני חייבת את הקפה עם חברות לפחות פעם בשבוע בשביל לפרוק קצת ולשמור על הבריאות הנפשית ואנחנו משתדלים לצאת פעם בשבוע שבועיים לאכול בחוץ כדי להמשיך ולטפח את הזוגיות.
עזרה עם הילד. יש עוד 2 אנשים שעוזרים לרדוף אחריו במהלך היום בבית, הוא ילד שובב ביותר ואסור להסיר ממנו את העיניים לשניה. אז לפעמים אמא שלי איתו, לפעמים אחותי, הוא מצידו מבסוט שיש סביבו שמחה והמולה והמון חום, אהבה וחיבוקים.
בסך הכל לא כל כך רע לנו, הבית די גדול ומרווח, יש לנו חדר גדול לבד עם מרפסת גדולה, יש לילד חדר משלו.
לאמא שלי יש חיי חברה די עשירים כך שיוצא שיש לנו את הזמן שלנו לבד בבית לפחות פעם- פעמיים בשבוע (לא משנה שעד שהוא מגיע אנחנו כל כך עייפים וגמורים שלא נותר לנו כח לעשות כלום).
אוכל – עם שגרת היום העמוסה שלי לא תמיד יוצא לי לבשל, ומאחר ומדובר בבית עירקי, כמעט תמיד יש איזה סיר או שניים במקרר ואוכל קפוא מוכן כדי שבמידה ובמקרה גדוד יבוא להתארח אז יהיה מה לאכול.
כביסות. זו עזרה עצומה כשאני לא מספיקה להתקרב למכונת הכביסה במהלך השבוע וככה נשאר לי רק לקפל אותן בסוף השבוע.
פעמיים בשבוע אמא שלי גם מוציאה את הילד מהגן ושומרת עליו לשעתיים שלוש עד שאנחנו חוזרים מהעבודה.
בייביסיטר צמוד – בין אם אמא שלי או אחותי שיכולות להשאר איתו כדי שנוכל לצאת קצת להתאוורר.
חום ואהבה – הילד גדל לתוך בית עם הרבה רעש ובלגן ושמחת חיים, הרבה יותר מעניין לו מאשר לגור לבד עם שני ההורים שלו והוא גדל בבית עם אחותי שיש בינו ובינה 11 שנים הפרש והם גדלים כמו אחים, הוא בן שנתיים והיא בת 13. הוא הולך אליה לחדר, מביא לה צעצועים שתשחק איתו, ולה יש המון סבלנות אליו, הם ממש חמודים יחד.
הרחבת ארון הבגדים – אמא שלי ואני כמעט באותה מידה מבחינת בגדים, היא רק בת 51 ומתלבשת באותו סגנון והטעם שלה צעיר יחסית ודומה לשלי. אנחנו מתחלפות בבגדים, תכשיטים, בגדי ים ואם היינו באותה מידת נעליים אז גם בהן, אבל זה כיף כשיש עוד אופציות.
בעלי ואמא שלי בניגוד לדיעה הרווחת שחמות לא תמיד מסתדרת עם החתן, מסתדרים מצוין! ממש צמד חמד זוג יונים. מסתדרים האחד עם השניה יותר טוב מאשר אני והיא. הם מצליחים להבין אחד את השני ולחיות בסימביוזה, לדבריהם אני ה”בעייתית”..הוא מצידו מבסוט פה והיא לא מציקה לו יותר מדי.

יאמר לזכותה שהיא סובלת אותנו די יפה ואנחנו משתדלים להקל עליה ולדאוג שיהיה מסודר ונקי כי אנחנו יודעים שזה חשוב לה אבל עדיין זה באסה בשבילה שהבית כל הזמן עם הצעצועים של הילד שמפוזרים, שיש לה השכמה ב7- 7 וחצי בבוקר כל יום, שבסופי שבוע אין לה שקט, ואין לה יותר מדי פרטיות. בסופי שבוע אני משתדלת לצאת מהבית ולקחת את הילד לטייל כדי שיהיה לה קצת שקט לעצמה (וגם אז אני “ננזפת” למה אנחנו לא יושבים עם הילד לארוחת בוקר מסודרת, מה רע בסנדביץ’ או טוסט??).

חסרונות :

מחסור בפרטיות , כשרבים אז כל הבית שומע (הקירות דקים) , כשרוצים לעשות דברים אחרים זה רק כשאנחנו לבד בבית
מחסור בשקט.. לפעמים אני רוצה להתנתק מהכל, לברוח לפינה שלי, אבל זה לא לעניין.. אתה עדיין לא לבד.
אתה תמיד מרגיש כמו אורח. זה לא הבית שלך. זה לא מרגיש כמו שגרת עם ההורים כשהיית קטן, עדיין נשארת התחושה הזו של “לגור בבית של מישהו”.
צריך לתת דיווח על כל דבר, לאן אני יוצאת , מתי חוזרת, עם מי נפגשת..לא שאני מתלוננת, זה לא נעשה ממקום רע, אבל לפעמים בא לך את השקט שלך בלי לתת דין וחשבון על כל דבר.
הביקורת שלא נגמרת כמעט על כל דבר שני.
המריבות בזוגיות שמחריפות. אם עד עכשיו נאלצת להתמודד עם הדברים ה”בעייתיים” בזוגיות שלך עם בעלך, תוסיפי לזה את כל הבעיות הטעונות שהיו לך עם אמא שלך בכל שנות התבגרותך שפשוט צפו ועלו חזרה, ועכשיו נראה אותך מתמודדת עם שניהם יחד ונשארת רגועה..אז לרוב הלחץ יצא על בן הזוג ולהפך במידה ואתם גרים אצל הורי הבעל אז זה יהיה להיפך, תלוי מה טיב היחסים.
מה שלא תעשו, יחסי אמהות ובנות תמיד יהיו טעונים.
אני טיפוס קשה שלא אוהב לשמוע ביקורת. גם ככה אני פרפקציוניסטית וביקורתית מאוד כלפי עצמי, וכשאני מקבלת גם ביקורת מבחוץ אז זה עוד יותר קשה. במיוחד כשאני שומעת את אחד המשפטים האהובים עלי “אני בגילך גידלתי 2 ילדים ועבדתי והבית היה תמיד מבריק”..
יש לי אמא עירקית שחיה בתפיסה שאת הגבר האישה צריכה לפנק. היא מפנקת לפעמים את בעלי קצת יותר מדי, לפעמים זה מרגיז כשהיא עושה את זה אחרי שאנחנו רבים ולי זה מרגיש כאילו היא קצת מתערבת לנו בזוגיות. יחד עם זאת אנחנו גרים אצלה ולא תמיד שומרים את המריבות שלנו בשקט (בכל זאת זוג נשוי נורמלי) ואולי היא מרגישה מתוך זה לגיטימציה להתערב ולקחת צד.
פינוק של סבתא. לא משנה מה תאמרי או מה תעשי, סבתא זו סבתא ולפעמים היא מפנקת את הילד קצת יותר.. אבל בסדר, אם זה חלק מהמחיר , אז שיהיה.
אני משתוקקת כבר לבית משלי, להסתובב בגופיה ותחתונים בקיץ, לאכול כמה ג’אנק שבא לי בלי לקבל ביקורת, לעשות סקס מתי שבא לי (כשהילד ישן) ואיפה שבא לי ולחזור להרגיש כמו אדם בוגר בלי אמא על הראש. יש סיבה שיצאתי מהבית בגיל 22.

בקיצור,

אם אתם לפני מהלך כזה , תחשבו טוב טוב כי זה לא פשוט.

אם ידוע לכם שיש מתחים כלשהם במערכת שלכם ושל ההורים שאצלם אתם מתכוונים לגור, אל תעשו את זה.

רק במקרה שבו כולם מסתדרים מצוין עם כולם, ואין לאף אחד אופי בעייתי.

לפני כמה ימים הגעתי לסוג של נקודת שבירה, הרגשתי שאני לא יכולה יותר , שכבר אין לי אויר, שזה מעבר לכוחותי ושאני חייבת את השפיות שלי בחזרה. ניסיתי להעביר לבעלי את המסר, והוא מצידו ראה את החשיבות של להחזיק עוד כמה חודשים ולהתאפק כדי לחסוך. אבל אנחנו נשים, אנחנו בנויות ומונעות ע”י אמוציות. הוא גבר, מאוד תכליתי.

היתה לנו שיחת “ועידה” באותו ערב בספיקר עם המטפל הזוגי המקסים שלנו שהתקשר לדרוש בשלומנו ונפל עלינו 5 דקות אחרי מריבה קשה שבה ניסיתי לשדל את בעלי היקר להתקדם לכיוון רכישת דירה אחרי מריבה שהיתה לי עם אמא שלי שבה נרמז לי “קלות” שנמאס לה ושהיא רוצה שנחפש בית, והוא מצידו הודיע שהוא “לא מתפנה!” וש”לא מעניין אותו”.

אז דיברנו עם המטפל שהעמיד את שנינו במקום ופתח וסידר לנו קצת את הראש, ואח”כ ישבנו ודיברנו עם אמא שלי שאמרה שהכל בסדר מבחינתה לאחרונה ושלפעמים אני מפרשת אותה לא נכון (אני? אמוציונאלית ורגישה יתר על המידה?סתם לוקחת ללב כל דבר? מה פתאום??) ובינתיים נתנה לנו עוד כמה חודשים שאפשר להסתדר ככה ולחסוך.

לסיכום– התחלנו השבוע לחפש דירה (בעקבות לחץ שלי בעיקר) ואולי גם מצאנו אחת שדי מצאה חן בעינינו. עכשיו מתחילים בריצות של בנקים, משכנתאות וכל הכאב ראש שמסביב, אבל מצד שני זה נותן סוג של נקודת אור בקצה המנהרה, מעין תאריך יעד לצפות לו ששם החיים יחזרו למסלול נורמלי ויהיה לי סוף סוף בית משלי ואקבל את החיים שלי בחזרה..