משפחה שבורה

לא יודעת למה. הביטוי הזה – משפחה שבורה, רץ לי בראש כבר כמה ימים. די תהיתי אם עצמי אם לכתוב פה פוסט על זה. לא יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד אבל הביטוי הזה עבר לי בראש כשהסעתי את הבנות לגן באחד הבקרים והן דיברו עם אבא שלהן וקשקשו איתו. משהו בי הרגיש קצת אשמה על זה שהן לא יכולות לקום כל בוקר באותו הבית עם אבא ואמא ביחד. על המציאות הזו שנכפתה עליהן וגם על האח שלהן, מציאות של הורים גרושים.

ויש לפעמים את הכעס הזה שמזדחל פנימה  על עצמי של “בשביל מה הבאת ילדים? בשביל לשבור להם את הלב?” וזה שובר לבבות. גירושין, או פרידה, יפים או מכוערים ככל שיהיו, זה תהליך כואב.

במיוחד כשאחד הצדדים לא רוצה לשחרר ועושה הכל קשה יותר אז הילדים מרגישים את הסכינים שעפות להם מעל הראש והם נפגעים.

אז כן. כרגע המשפחה שלנו נהייתה משפחה שבורה. ומשהו בי יודע שאי אפשר לאסוף את הרסיסים ולהרכיב אותם מחדש. איכשהו זה מרגיש שהקרע ביני ובינו נהיה עמוק מדי ושיש סדקים כל כך עמוקים שאי אפשר כבר לרפא. לא עם הזמן ולא עם טיפול. זה כבר לא זה. כבר כמה חודשים שאני מסתכלת עליו ולא מרגישה כלום חוץ מחמלה למצב שבו הוא נמצא.

אני רק רוצה לסיים. להמשיך הלאה, להתקדם בחיים.

והילדים – עצוב להם.

קשה להם, בעיקר לבנות שעוברות משבר לא קטן. נוגה עם חרדות ומסרבת לתת לי להתרחק ממנה או להשאר עם בייביסיטר וגם אפילו עם הסבים והסבתות שלה שהיא מאוד אוהבת.

מיה במשבר ונהייתה מאוד אלימה ומתוסכלת. יובל – בהתקף אסטמה כבר שבועיים. התקף שלא נגמר. זה היה קורה לו כל פעם כשהיינו במריבות קשות . מנסה לטפל בו ולעבוד איתו על הקטע הזה.

אבל כשאתה הורה פתאום אתה לוקח אחריות על הדברים הללו. אתה מבין שהילדים האלה תלויים בך. שאתה אחראי להם, לאושר שלהם, לעצב שלהם, לשמחה שלהם. ואתה מנסה לעשות מה שטוב מתוך ידיעה ברורה שאתה עשוי לטעות בדרך. ושהם עלולים לשלם את המחיר אז אתה משתדל למזער נזקים ככל האפשר עד שבשלב מסוים אתה מבין שזה שאתה בוחר להשאר במקום שלא טוב לך בו, עושה להם רע. פוגע בהם. מכאיב גם להם כי הם רואים שכואב לך. וכמובן שגם לצד השני יש את המחיר וההשלכות שלו.

אז נהיינו משפחה שבורה.

כבר לא יהיה פה את ההרכב הסטנדרטי של אבא, אמא וילדים. אולי בהמשך יהיו בני זוג אחרים אבל יש משהו מאוד סופי ועצוב בזה שאנחנו בהרכב שלנו כבר לא נהיה יחד.

אני מודה שיש ימים במיוחד בשבתות שכל כך הייתי רוצה לחזור אחורה , להיות יחד, לבלות יחד עם הילדים. אני מסתכלת אחורה לתקופה הזו שהיינו יחד, כמה היינו לבד. כמה הכל היה מובן מאליו. כמה הדברים הקטנים והפשוטים האלה כמו סתם לשבת יחד ולראות טלויזיה מחובקים או לאכול יחד ולא לבד, או לבלות את ימי שישי בבוקר בבית קפה, או שיש מי שישן לידך בלילה. זה פתאום כל כך חסר.

זה יוצר בתוכך חלל עצום שקשה למלא. זה מותיר אותך בלי אויר.

יש את הערבים הללו עכשיו שאני לבד עם הילדים מדי יום, ולפעמים נורא בא לי סתם לשבת עם מישהו , לא להיות לבד. ואין את זה. ולישון לבד בלילה במיטה אחרי 13 שנה שאני רגילה לביחד, זה גם לא פשוט. אבל לומדים להתרגל. אז לפעמים הילדים מצטרפים אלי באמצע הלילה ואני מפרגנת להם. רק בשביל לקבל חיבוק, לא להרגיש לבד, מסניפה אותם עמוק וישנה עם חיוך.

מה שמוזר הוא יכולת ההסתגלות שלנו למצבים חדשים. אני מסתכלת על החיים שלי היום ואיפה הייתי לפני שנה, וזה מקום שונה לחלוטין. בכלל. כל המעבר הזה של הדירה, הכל קרה כל כך מהר. השינוי, ההתאקלמות, גם שלי וגם של הילדים, הבית הזה שהפך להיות מקור הנחמה שלי. בית שהוא שלי. שאני יכולה לעשות מה שבא לי . וזה שינוי מטורף בסטייט אוף מיינד. זה פתאום לגור לבד, ולא רק לבד, אלא את ועוד 3 ילדים. כשהייתי צעירה השכרתי דירה לבד עם שותפים ועכשיו זה פתאום לעשות את הכל לבד. בעצמי, כמעט בלי שום עזרה. ולגלות שאני יכולה ומסתדרת. לא פשוט לי, אבל מסתדרת לאט לאט.

אז כן, אנחנו משפחה שבורה וכבר לא נהיה אותו הדבר וזה כואב. וזה עצוב. ואני מנסה לתת לכאב ולעצב מקום ולא להדחיק. מקוה שהם יעברו בהקדם ושכבר נסגור הסכם בקרוב והם יוחלפו בשמחה וצחוק.

ואני מקוה שנוכל לבנות מחדש חיים שמחים על גבי ההריסות של המשפחה השבורה הזו..

iw → he