מתחילים לחזור לשגרה עד החופש הגדול מדי של שנה הבאה

רק יומיים חלפו אמנם מאז ששלושת הילדים חזרו לגן, אבל פתאום המרחב הזה של 5-6 שעות של זמן לעצמי, לעבוד, לדברים שנדחו בחודשיים האחרונים, עוזרים לי לחזור ולהרגיש סוג של שליטה בחיים שלי.

הבנות התאקלמו ממש יפה במשפחתון, יובל אמנם עושה לי סרטים בכל הזדמנות אפשרית אבל אני משתדלת לקחת נשימה עמוקה ולהיות סבלנית עד כמה שאפשר  ועדיין זה לא פשוט.

כשאני חושבת על שנה הבאה זה כל כך מתסכל .לא ברור למה משרד החינוך ממשיך עם המדיניות הדפוקה הזו של לא לגעת בהסכמים קיבוציים עם מורים משנת תרפפו,שהתאימו כשמרבית האמהות היו עקרות בית ויכלו להיות עם הילדים ב60 ימי חופש בשנה, אבל עכשיו, כשכל האמהות עובדות ועובדות קשה וגם ככה מתקשות לתמרן בין עבודה לילדים ולמחלות בחורף, אז זה מרגיש כאילו משרד החינוך אומר בואו נפיל נטל יותר כבד וגדול על האמהות.

בימים האחרונים השיחות שלי עם חברות (שלא דיברנו קרוב לחודש כי הייתי בטירוף עם הילדים בחגים)  מלוות בהרבה הבנה הדדית, אני מבינה למה להן לא היה זמן להתקשר והן מבינות למה לי אין כוח לדבר.. וכשאת עצמאית זה בכלל מבאס כי יש עבודה שצריכה להמשיך ולהיעשות איכשהו אבל יש גם ילדים ובית לתחזק, ומישהו צריך לעשות את הדברים ואיזו הפתעה, כנראה שזו תהיי את.

נמאס המצב הזה של החוסר אונים, ממעמד הביניים שממשיך לקרוס תחת הנטל. עד שהתאוששנו מחודשיים ארוכים ויקרים של חופש כי גם ימי חופש עולים לנו המון כסף כשצריך לצאת עם הילדים ולאבד ימי עבודה ואז החגים האלה שהשביתו אותנו לעוד חודש, אז תגידו לי אתם אם זה נשמע לכם מצב הגיוני?

היחידות שמרוצות מזה הן המורות. לא שיש לי משהו נגדן. יש לי די הרבה חברות שהן מורות שבחרו במקצוע ההוראה שהוא קשה לכשעצמו רק מהסיבה הזו – החופשות עם הילדים. לא משנה שגם הן כבר לא נהנות מהפריבילגיה של להיות בבית נטו עם הילדים מהצהריים כי יש להן מלא מבחנים ומטלות לעשות אז גם להן אין חיים במיוחד בסופי השבוע ואז נוצר סוג של לופ שאף אחד לא באמת נהנה ממנו. אז בשביל מה?

למה ההתעקשות הזו להמשיך ולהתנהל כמו שהיה פעם, לשמר את הישן שכבר לא טוב לאף אחד, לא לעשות שינוי? למה?

זה כאילו שהנהלת המדינה שלנו חיה באיזושהי בועה, בעולם אחר שהכל קל ונעים ויש כסף להכל והעולם טוב ויפה בעוד 80 אחוז מהאוכלוסיה קורסת תחת עול המיסים ויוקר המחיה שרק ממשיך לעלות והמשכורות נשארות אותו הדבר ובשביל לחסל אותנו סופית אז יש הרבה ימי חופש שעליהם אנחנו לא מקבלים תשלום ואיך לעזאזל מצפים מאיתנו להתנהל ולנהל משק בית בצורה סדירה??

בלתי אפשרי לחיות ככה. במיוחד עם 2-3 ילדים. הכל נהיה יקר.

ואם לא הייתי מחוברת כל כך חזק למשפחה שלי, הייתי שוקלת ברצינות לרדת מהארץ. לעבור לארצות הברית או משהו.

אז המחיר שאצטרך לשלם הוא שהילדים שלי יגדלו בלי סבא וסבתא צמודים. מחיר כבד לדעתי. לעבוד אני יכולה גם מחו”ל. בעלי – יסתדר.

אבל האם זה שווה את זה שהילדים שלי יראו את הסבים והסבתות שלהם פעמיים בשנה?

אני רואה כמה חברות שלי שחיות ככה, והן הרבה יותר רגועות. אמנם יש רגעי משבר פה ושם אבל יש משהו אחר באנרגיות ובהתנהלות.

נראה.

פתאום האופציה של לרדת מהארץ לא נראית כל כך רעה. וזה לא רק החינוך, זה הכל יחד. זה התחושה שאנחנו חיים במדינה שלנבחרי הציבור אכפת רק מהתחת של עצמם. לא מעניין אותם מה קורה בחוץ והם ממשיכים לדאוג למי שחשוב להם לדאוג וכל השאר – שיאכלו חרא.

סליחה על הביטויים אבל פשוט נמאס לי.

נמאס לעבוד קשה ולבנות את עצמי כדי שכל שנה ביולי אוגוסט אצטרך להיות מושבתת כי בחרתי להביא 3 ילדים ובקייטנות שוחטים לי את הכיס. נמאס לי שהמשק מושבת כל יולי אוגוסט-ספטמבר כי לאנשים יש ילדים ואז ההחלטות נדחות לאחרי החגים ואז באוקטובר כולם מנסים להתעשת על עצמם. אני רואה כל כך הרבה עסקים סביבי נופלים, בלי יכולת להשתקם. אני שמחה על כך שהעסק שלי לפחות בלי הוצאות כמעט, אבל עדיין, זה לא פשוט. וזה איזשהו מעגל קסמים שמשאיר את הלקוחות בלי יכולת לשלם כי גם הלקוחות שלהם משלמים בשוטף מתי שבא להם וכל המשק נופל.

אז בשביל מה להשאר?

כי אין לנו ארץ אחרת?

אפשר למצוא אחרת..