נגד הרוח

זה כבר הפוסט המי יודע כמה שאני כותבת באופן פרטי מבלי לפרסם. כל פעם מקווה שזה יהיה הפוסט האחרון בסדרה ואיכשהו מגיעים אחריו עוד ועוד פוסטים לא פחות גרועים.

להיות במצב המתנדנד הזה זה הכי קשה בעולם. במיוחד כשיש לך 3 ילדים קטנים.

החלטתי להתגרש.

אני יודעת שהחלטתי את זה כבר עשרות פעמים עד היום, אבל אני חושבת שלכל אחד יש נקודת אל חזור שממנה כבר אי אפשר להמשיך והגענו לנקודה הזו או אני לפחות.

לא יודעת אם זה זה שלפני חודש וחצי היתה פה תקרית שהסתיימה בצורה מאוד צורמת ועברה מבחינתי קו אדום או זה שבחודש האחרון אנחנו רק רבים, 20 פעם ביום לפחות, לא מסוגלים לדבר או לתקשר או זה שפשוט שנינו כבר מבינים שאנחנו לא מתאימים. שמשהו בקשר שלנו , מה שמניע אותו, נגמר. נעלם.

אני אפילו לא יודעת איך קוראים למשהו הזה, אבל כבר אין תשוקה, אין רצון להיות ביחד, יש אהבה. בכל זאת 12 שנה, אבל אני חושבת שזה שאת יום הנישואים האחרון שלנו , ה-9 במספר, לא התחשק לי לחגוג, אומר די הרבה. לא רציתי אפילו להרים כוסית או לצאת למסעדה. מבחינתי זה היה עוד יום. לא מצאתי סיבה לחגוג.

וכן, אני שמחה על זה שיש לי 3 ילדים מדהימים ובסך הכל הוא אדם טוב, פשוט האינטראקציה בינינו מוציאה משנינו דברים לא כל כך טובים.

אני כבר רואה איך זה משפיע על הילדים ובכל זאת שנינו אנשים מאוד מודעים אבל נופלים בקטנות ובגדולות וזה נהיה מעיק ומתיש והישרדותי. ואני לא מאמינה בלחיות ממקום של הישרדות.

אז לקחנו פסק זמן.

זה פשוט קרה. לא תכננתי. אבל הוא הביא אותי לסף רתיחה שבנקודה מסוימת כבר החלטתי שדי. אני צריכה ספייס.

לא עניין אותי הכסף, הבית, איך אסתדר, אני רק רוצה את השקט שלי. גם הוא מצידו לא ממש מתאמץ לשינוי וזה מרגיש כאילו כל פעם אני צריכה “ליישר” אותו עם “כאפה” וזה לא מתאים לי.

כולם מסביב חופרים לנו ללכת לטיפול זוגי, ושאנחנו צריכים לטפל בבעיות מהיסוד. אז תודה אבל לא תודה.

מיציתי את זה.

אני לא חושבת שאני צריכה תהליך זוגי כדי לשקם אינטימיות אהבה ותשוקה שכבר לא ממש שם.

קרה לנו מה שקורה להרבה זוגות. השגרע.

והזרז במקרה שלנו היה חוסר היציבות הכלכלי וזה ששנינו עצמאיים שעובדים בבית, מה שמכניס המון סטרס למשוואה, בעיקר מצידו כי הוא לא בנוי לזה כמוני.

אז התפוצצנו. בפעם המי יודע כמה. וזה כבר מתיש. כל פעם מחדש אותו הסנריו.

והגעתי למסקנה שדי.

שאלתי את עצמי לפני 4 ימים מה עוד צריך לקרות.

ויום למחרת קיבלתי מאמא שלו בטלפון ככה יפה על מגש את כל מה שהיא חושבת עלי כאישה וכאמא. ושם לי מול הפרצוף את כל תפיסת העולם הפרימיטיבית של בעלי ואיזו מין אישה הוא מחפש באופן לא מודע, כל מה שאני לא . וזה בסדר. אני משלימה עם זה.

וזה סגר לי את הפינה למרות שזה מאוד העליב אותי אחרי שאני מאוד מתאמצת כדי להמשיך ולתפעל את המערך הזה שלא נגמר של בית-ילדים-עסק. וכן, גם קצת את החיים והצרכים שלי שדי נדחקו לפינה בשנתיים האחרונות.

לשמחתי יש לי עבודה שנותנת לי המון סיפוק אבל צריך גם משהו לנשמה. לרגש. אני רוצה יותר.

אני רוצה לחזור הביתה למישהו שאוהב אותי, שישמח לקראתי. אני רוצה שכשאני עוברת יום קשה יהיה לי מישהו שיתמוך. שיראה אותי. שיחבק.

אני רוצה שכשיש לי יום מדהים והתקדמות בקריירה שיפרגנו לי על זה.

שסתם יתנו לי להרגיש שאני בסדר כמו שאני . גם אם הבית לא מבריק ומצוחצח ויש כלים של יומיים בכיור וכביסות של שבוע בחדר. אז מה.

שיקבלו אותי על מי שאני .

כמו שאני.

נמאס לי לקבל צעקות וביקורת שלא נגמרת על כל דבר. זה מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים. נמאס לי להתנצל על זה שאני עובדת כדי להכניס כסף או כדי להגדיל את העסק שלי.

נמאס לי להתנצל כל הזמן. על כל דבר. נמאס לי לנהל את הבית, את הילדים, אותו. ולהגיד לו כל הזמן מה לעשות. ולהיות הבוסית שלו.

לא רוצה את המקום הזה. אני רוצה ביחד. ואם לא ביחד טוב אז מעדיפה לבד.

אבל אני יודעת שיש ביחד טוב.

קראתי השבוע ספר , מין רומן רומנטי כזה מפגר, אבל משהו שם החזיר אותי אחורה. מגיע לי להיות עם גבר שיתן לי להרגיש שהוא שמח לראות אותי. שיחזר. שיגרום לי להרגיש חשובה.

למה לא מגיע לי את זה?

אני מרגישה כאילו שאני חיה בלי אהבה.

אני לא רוצה להתפשר. החיים קצרים, מעדיפה לחיות אותם כמו שצריך.

וגם אם זה יקח זמן, זה כרגע לא בראש מעייניי. לא בוער לי. בכלל לא.

כרגע אני רק זקוקה לשקט שלי. למצוא את עצמי בחזרה.

לצאת קצת, לחזור לקלילות, להפסיק לשבת כמו זקנה בבית.

וזה לא יהיה קל.

ברור לי שיהיה לי הרבה יותר לעשות מעכשיו. אין את הפריבילגיה של לקום מאוחר, ולישון מתי שבא לי . יש 3 ילדים לתקתק ואיכשהו מסגרת הזמן איתם הולכת להיות הרבה יותר מסודרת. אבל נזרום.

אני מניחה שאני לא האישה הראשונה שהתגרשה עם ילדים קטנים וגם לא האחרונה ותודה לאל יש לי את היכולת לפרנס אותי ואותם בלי טובות של אף אחד, אז נמשיך הלאה.

אני יודעת עמוק בפנים שמחכה לי אושר גדול, שהוא כבר כאן, אני רק צריכה להסכים להושיט יד ולקחת.