סוף שבוע במעייני הישועה

סיכום אשפוז במעייני הישועה

אין מה לומר, עבר עלי אחד מסופי השבוע ההזויים יותר שעברו עלי בכלל..
אושפזתי ביום חמישי האחרון בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק. כפי שכתבתי ברשומה הקודמת הופתעתי מאוד לטובה מהיחס החם, האנושי והשירותי של הצוות.
אמנם כל בנות המחלקה היו בנות המגזר הדתי- חרדי אבל עדיין, היה שם משהו מוזר שככל שניסיתי לעכל את זה לא הצלחתי.
נורא חששתי מלהעביר סוף שבוע שם לבד, מאחר וזה בני ברק אז הכבישים היו חסומים ולא יכלתי לקבל מבקרים בשישי שבת.
בעלי הגיע עם הילד לפני השבת כדי לראות אותי, היו לשעה , ישבנו בחוץ, יובל רץ בדשא ואני ובעלי דיברנו קצת.
אחרי שהם הלכו פתאום המחלקה התמלאה בגברים!
מרבית הבני זוג של הנשים הגיעו כדי להעביר שבת או לבקר. זו שהיתה במיטה לידי נשארה עם בעלה כל הלילה.
לא מצליחה להבין את הקטע הזה. נכון שזה לא נעים להיות מאושפזת אבל למה כשאני קמה בבוקר, כולי הפוכה ולא מסורקת ובלי חזיה  והולכת לשירותים, אני צריכה להתקל בכמה גברים זרים שמחכים לארוחת בוקר??
נורא מרגיז גם שהצוות במחלקה לא ממש אכף את העניין. וגם ככה אני חילונית בין כל הדתיים , עם מכנסיים ושיער פזור (בשלב מסוים עשיתי קוקו כדי למשוך קצת פחות תשומת לב עם השיער הארוך שלי)
אבל עדיין הייתי די בולטת שם.
בזמני הארוחות ישבו איתי בנות, דיברו, היה לי קצת קשה עם כל תפיסת העולם השונה שלהן. רובן לא סומכות על הרופאים אלא רק על הרבנים וההוא שלמעלה, חלק גדול לא עשו סקירות ואפשר לומר שהשקפת העולם שלנו בקשר לרפואה, לידות ובכלל על החיים היא שונה לחלוטין.
אבל אני מקבלת את זה, סתם לא הרגשתי כל כך שאני מתחברת.
רוב הנשים שם היו מהאזור והכירו והיו שם רכילויות על ההיא ועל זאתי…
הייתי אוכלת וחוזרת לחדר שלי.
פוצצו אותי בכדורים שהפילו אותי לגמרי, 2 כדורי פרסולאט כל כמה שעות, הייתי כמו סמרטוט.
לא היתה טלויזיה, לא היה מה לעשות, אבל בשלב מסוים התחברתי לשקט הזה.
בעלי הביא לי סרטים בלפטופ אבל בקושי ישבתי לראות. רציתי רק שקט ולנוח.
גם לדבר בטלפון לא ממש דיברתי כי זה הפריע לאנשים ואני מכבדת אבל ההתנתקות הזו והשקט הזה והחוסר מעש להיפראקטיבית כמוני זה לא מובן מאליו בכלל!
אבל זה עשה לי טוב בלי לדבר עם אף אחד.

כשיצאה השבת בעלי בא עם יובלי. רק ראיתי אותו והתחלתי לבכות כמו מפגרת (הורמונים) ולשמחתי טיילו איתו כל היום , אמא שלי הביאה לי בשר לאכול כדי לעזור להעלות קצת את רמות הברזל שלי שצנחו.

ביום ראשון בבוקר עשיתי אולטראסאונד. עשתה לי אותו אחת הרופאות הבכירות בבית החולים. הייתי בטוחה שמשאירים אותי להשגחה.
להפתעתי הרבה הצוואר רחם התארך ל2.95 ס”מ שזה מעולה , הצירים נרגעו והבנות גדלו ועברו את הקילו!
היא אמרה שזה לא מצב רגיל שיש תאומות זהות בכאלה משקלים ואמרה שהן מתפתחות ממש יפה.
מסתבר ששתיהן עכשיו עם הראש למטה, מה שהסביר את העובדה שאני מרגישה כאילו שיש לי כדור באולינג שתקוע בין הרגליים שזז כל הזמן.
הן עושות תחרות התחפרות..

הרופא אמר שהמצב ממש טוב והם מרוצים, מסתבר שמנוחה אמיתית במיטה ממש עוזרת.
הוא אמר שהוא לא צופה לידה קרובה ושאני אלך הביתה, אמשיך עם התרופות והמנוחה ואהיה במעקב אצל הרופא נשים ולחזור אם יש צירים.
גם המוניטורים שלהן יצאו תקינים וחוץ מקצת פעילות רחמית לא ראו צירים.

אז בצהריים אחי בא לאסוף אותי ונסענו הביתה.
אין כמו בבית.
ישר קרסתי לשינה טובה (אחרי שהייתי ערה מ3) , אחרי שעה אספתי את יובל וביליתי איתו את אחר הצהריים.
היום בבוקר התעוררתי עם נשיקה וליטוף וחיבוק של יובל שאמר לי “אמא, אני שמח שאת בבית ולא ברופא”..
מסכן קטן, לקח את זה קצת קשה.

אז כרגע אני מנסה להוריד הילוך, כל היום במיטה, מזל שיש לפטופ,
לאט לאט חוזרת לשגרה למרות שאני עדיין עייפה ומותשת מכל הכדורים האלה אבל בניגוד ללפני האשפוז אוכלת טוב יותר, מקפידה לקחת תרופות בזמן,
חטפתי כאפה מצלצלת ואני מתכוונת להגיע בפעם הבאה לבית חולים רק בשביל ללדת בעוד חודשיים.

בקיצור , אם אפשר עדיף להמנע מאשפוז. במיוחד כשיש ילד.
נכון שבאשפוז באמת נחים כמו שצריך, אני לא זוכרת מתי בחודשים האחרונים שכבתי במיטה 4 ימים כמעט בלי לצאת ממנה, וזה מה שעזר אבל אני אצטרך להרגיע את הקוצים בתחת שלי ולנוח באמת הפעם.
שיהיו בשורות טובות..