סיפור הלידה של אורי עפרה

סיפור הלידה של אורי עפרה

נכתב ע”י ביגול גרשוני

מתחילת חודש תשיעי כבר רציתי ללדת. סביר שאתם מכירים את הקיטורים-כבד לי, עייף לי, כואב לי. היו לי צירים, מתוזמנים יפה שחלפו אחרי שש-שבע שעות. פעמיים כבר התחלתי להתרגש שהנה זה מתחיל, אי שם בשבוע 37 ו38. ומאז- כלום.

חג העצמאות,יום לפני התל”מ, ולי מתחיל להימאס באופן סופי. אני מחליטה לסוע להיות אצל ההורים שלי עד ללידה.

בשבת אני נופלת ומגיעה למיון יולדות שם הכל תקין וכמובן בלי אף פעילות רחמית. במעקב יום אח”כ-כנ”ל, שבוע אח”כ-כנ”ל.

יום שני, 19.5 אנחנו אמורים לסוע למעקב. מתעוררים בבוקר ואין לנו כח. מדובר בנסיעה לב”ב מהשומרון, מוקדם בבוקר ואנחנו עייפים. נלך מחר, אני אומרת חצי רדומה, אני מרגישה תנועות והכל בסדר.

יום שלישי 20.5, קמים בבוקר מוקדם מתים מעייפות. מתים זאת לא מילה. אם כל בוקר בשבועיים האחרונים קמתי בוכה שלא היו לי צירים בלילה, זה הבוקר היחיד שקמתי ואמרתי מזל שאין, כי אני מותשת ואין לי כח ללידה. מגיעים לקופ”ח, מכשיר המוניטור מזייף ואני צריכה להיות מחוברת חמישים דקות עד שהכל מסתדר, נכנסים לרופאה שאומרת שהאולטרא סאונד שאצלה לא משהו והיא לא בטוחה בקשר לכמות מי השפיר, ניקח  הפניה לאולטרא סאונד. מגיעים לחדר שבהמשך המסדרון ויש שם איזה עשר נשים, כולן “דחופות”. אין לי כח לחכות, אני עייפה ורעבה (אכלתי רק כמה בייגלה לפני המוניטור) ורוצה לחזור לבית של ההורים שלי. חזרנו לרופאה לקחנו הפניה למיון והלכנו ברגל לבית החולים מעייני הישועה, עשר דקות הליכה.

אני כמובן צריכה פיפי, בעלי הולך להרשם ואני בשרותים. ולא יוצא לי הפיפי. אני מתבאסת אבל אין לי סבלנות, בכל מקרה ירצו בדיקת שתן בקבלה.

נכנסים לקבלה, שפרה המיילדת מדברת איתי וצוחקת שאני מפחדת מהם כי הלחץ דם שלי בשמים. ממש. מבקשים בדיקת שתן ואני מסבירה שלא הולך לי עכשיו אבל אחרי המוניטור בשמחה. לבעלי קצת נמאס ממוניטור (בכ”ז צברנו כבר 50 דקות על החשבון…) והוא הולך להביא לו משהו לקרוא, אני מנמנמת. נכנסת אחות ומתחילה לדבר איתי על זה שאולי רק בשבילה אני אפתח קצת צירים, משהו, ואני טוענת כרגיל שהרחם שלי בשביתה, לא מבינה מה קורה.

נכנס רופא מעיף מבט ואומר: “קבלה בטוח”. אני מסבירה שהגענו בגלל חשש למיעוט מי שפיר ותוך כדי התנתקות מהמוניטור אני מבינה שהיו ירידות בדופק של האישה הקטנה שלי. אני לא כ”כ מבינה מה הולך חוץ מזה שמדברים על סוג של אשפוז ודי בהכחשה אני שואלת אם אפשר לסוע להתארגן, להביא את הדברים, אני אבוא ללדת בערב…

באולטרא סאונד לא רואים כמעט מים בכלל. חדר לידה עכשיו הוא אומר, ואני? אני בהכחשה. מכניס לי מין אינדיקטור לראות אם היתה ירידת מים וקובע שכנראה הייתה, בדיקת פתיחה- שתיים וחצי מחיקה 50%.

ברקע כל הזמן אומרים OCT ואני מבקשת הסברים, יסבירו לך תכף, בינתיים בדיקות דם ועירוי.

גילוי נאות: אני מתה מפחד מזריקות ודקירות. כ”כ מתה מפחד שלמרות שדוקרים אותי בשכיבה אני מבצעת סצנת התעלפות. לחדר לידה מובילים אותי על מיטה, כמו בסרט אני רואה את האורות מעלי. נכנסים לחדר לידה, שלוש נשים מפשיטות אותי, והנה קוריוז שיקרה רק בבי”ח דתי- אני ערומה לגמרי, עם נשים זרות והן שואלות אותי אם לסדר לי חזרה את הכיסוי ראש…. (כן, לפני שילבישו לי את החלוק…)

מחברים אותי לעירוי ומתחילים קבלה לחדר לידה. אני שוכבת במיטה אזוקה בשני הידיים: יד ימין לעירוי ושמאל ללחץ דם שצריך מעקב קבוע בגלל הערכים הגבוהים שהיו. וכמובן-מוניטור לראות איך העובר מגיב לפיטוצין כשיש שלושה צירים בעשר דקות, וזה מסתבר הOCT. כן, אחרי שאני ממשיכה לשאול גם עונים לי…

אז אני הולכת ללדת עם זירוז. יש שם מתנדבת של תמ”ר, סוג של דולה ואני מבקשת ממנה סיפור מעודד על לידה ראשונה עם פיטוצין ובלי אפידורל, היא מסתכלת עלי ברחמים ועושה לי לא עם הראש. אני חייבת להתפס למשהו טוב, ונזכרת בסיפור לידה שקראתי על לידה ראשונה עם פיטוצין ובלי אפידורל ומחליטה שאני מצטרפת לסטטיסטיקה הזאת (כאילו שיש לי ברירה, אני מתה מפחד מהזריקה של האפידורל…)

מולי יש שעון גדול ופתאום אני מבינה איך כולן יודעות לכתוב בסיפורי לידה שלהם שעות מדויקות. בעלי איתי ואנחנו מדברים, לא זוכרת על מה. אחרי שעה נכנסים ומודיעים שהמבחן שלילי- העובר מגיב טוב אפשר להגביר מינון. 15 טיפות פיטוצין לדקה אני לא מרגישה בינתיים כלום. לאט לאט מתחיל משהו ואנחנו שרים את הציר. כל ציר שמתחיל אנחנו שרים עד שהוא עובר. זה עוזר כי זה מעסיק אותי וכאמור, אין לי ממש חופש תנועה.בסביבות שתיים וחצי נכנסת הרופאה ובודקת פתיחה 3וחצי ו80% מחיקה. היא מרגישה שלפוחית ופוקעת לי את המים (אז היתה ירידה?? לא ברור לי) הם מקוניאליים. חילופי משמרות, נכנסת מרגלית, המיילדת שהצילה לי את חווית הלידה. שוב, בודקת פתיחה וחזרנו לשלוש, אותה מחיקה. בינתיים אמא שלי ואחי הגדול מגיעים. אחי התל אביבי לובש כיפה סרוגה גדולה וצוחק שנורא קל להכנס, חושבים שאשתו יולדת… אחרי 20 דקות זה קצת יותר מדי בשבילו (בשלב הזה אני נושמת את הצירים ובעיקר מדברת עם האנשים סביבי) וגם אבא שלי מגיע ומבקשים שלא יהיו שלושה מלווים יחד, זה קצת צפוף. הורים שלי ובעלי איתי. אבא שלי הבטיח לי כל ההריון שהוא יצחיק אותי בצירים כדי שאני לא אקח אפידורל, והוא בהחלט מצחיק אותי. רק שאז המוניטור זז ואני אמורה לשכב בלי לזוז… הזמן עובר ואני חייבת פיפי. לא מצליחה לעשות בסיר ומתחננת שיתנו לי לרדת למקלחת. אני לא זוכרת כ”כ שעות, זמנים וכאלה. בשלב הזה ביקשתי מאבא שלי לצאת, הצירים נהיים יותר כואבים אבל כאלה שהייתי יכולה בכיף להעביר בבית עם סיבובי אגן, אבל על מיטה כשאני קשורה-זה לא כ”כ נעים.

מרגלית נותנת לי לרדת מהר מהר למקלחת לעשות פיפי ולחזור, לפני שהרופא יכנס ויהרוג אותה שהיא ניתקה אותי מהעירוי. אני נכנסת עם אמא שלי למקלחת, ואיזה שינוי! המים, ההתרוקנות של השלפוחית, אני יכולה לזוז!! ברבע שעה שהייתי שם העברתי ככה איזה עשרה צירים. אני יוצאת ומבקשת לא להתחבר שוב, יש לי צירים לבד… לא הולך לי. בינתיים הפתיחה מתקדמת לאזור החמש-שש ובעלי תוהה אם היא תיוולד לפני השקיעה. הזמן עובר כל ציר אני מנסה לנשום כמו שצריך, בעלי עוזר לי ומנחה אותי. הוא גם מקריא לי את המספרים שעל המוניטור, מרגיע אותי משומה. זה נשמע קצת הזוי ולא מובן לצוות, אבל לי לא אכפת זה ממקד אותי. (היה שלב כשהוא לא היה שביקשתי מאמא שלי לקרוא את המספרים במקומו, “אבל המשקפיים שלי לא פה”, היא אמרה לי, ואני חצי בצעקה: “מה לא פה? בשביל מה ביקשתי שתבואי?? אני צריכה מספרים!! מספרים עכשיו!!”…)

בשבע אני מתחננת לצאת למקלחת שוב ולעשות חוקן. בעלי יוצא להתפלל מנחה ואני במקלחת נהנית מהחופש ואח”כ מהשחרור (פחדתי פחד מוות לשבת על השרותים, שהיא לא תיוולד לי…) אחרי 45 דקות אני יוצאת והצירים מתגברים לרמה כמעט בלתי נסבלת. אני בשלב הכמעט צעקות, אני רוקדת סוג של ריקודי בטן וסיבובי אגן (עם חלוק חשוף מאחורה זה בטח מחזה מרהיב… J ) ומקבלת עיסויים מתומכת הלידה ששם. מרגלית מציעה לי לעלות למיטה על ארבע כי חייבים לחבר אותי חזרה. אני עולה על ארבע וזה כ”כ עוזר. מעסים לי את הגב התחתון, ציפי, מארגון תמ”ר מלמדת את אמא שלי איפה ללחוץ ובעלי עומד לידי ונושם איתי. לפעמים יש לי התבטאויות כאב קצת מוגזמות, בודקים פתיחה- 8. ואוטוטו אנחנו שם. אמא שלי מדברת עם אבא שלי בטלפון ואומרת לו שאם הוא יצא עכשיו מכיוון הבית הוא יגיע ללידה. צריכים להפוך אותי חזרה לגב . אני נתפסת בידית כל ציר ומבקשת שהוא יעבור ושיתנו לי לישון, אני עייפה. שפרה נכנסת לראות מה קורה ואני קולטת שיש סיור. בציר הבא אני מתנצלת שאני עושה להם פדיחות וצועקת בסיור. הם מבטיחים לי שאני לא צועקת ממש ושהם בצד השני… ככה הזמן עובר, הצירים האלה ממש חזקים. מהחדר השני אני שומעת צרחות אימים במשך כמה דקות ואז בכי של תינוק ואני מתיאשת. אם ככה צורחים בצירי הלחץ אני לא אעמוד בזה. אני לא צעקנית מטבעי, יכאב לי הגרון ובכלל אין לי כח, אני מותשת.

אני כמעט בוכה עם דמעות רק מהעיפות, הצירים בלי הפסקה כבר כ”כ הרבה זמן ונגמר לי הכח. בתשע בודקים פתיחה- זהו, פתיחה מלאה. כשיש לך דחף ללחוץ-תדחפי, תגידי לנו. כולם מתרגשים ולי כואב. כל רגע שואלים אותי אם אני מרגישה צורך לקקי. לא, אני כמעט צועקת, אני צריכה פיפי!! לא הולך בסיר וזה מיאש אותי. ופתאום, הפלא ופלא אני מרגישה שאני צריכה קקי. תלחצי כולם אומרים לי ואני בשלי-אבל זה לקקי! כן, כן זה זה! אז עשיתי קקי… (כן, למרות החוקן…)

מנקים והנה, עכשיו זה באמת מתחיל. לוקח לי כמה זמן להבין בדיוק איך היא רוצה שאני אלחץ אבל אחרי כמה לחיצות (לא ספרתי) האישה הקטנה שלי בחוץ. תשע ארבעים ביום שלישי. זה השלב הכי פחות כואב בלידה, לא צעקתי ולא כלום. הגוף יודע בדיוק מה צריך לעשות. מניחים אותה עלי (למרות שבקשתי שלא, לא יודעת למה) ואח”כ מנקים אותה ואני מקבלת אותה עטופה כמו גולם קטן. היא מסתכלת עלי בהלם ואני עוד יותר. בעלי עם הפלאפון מצלם ומצלם, אבא שלי מאחורי הוילון, ראה אותה עוד קודם ממש אחרי שהיא יצאה, אמא שלי, כולם מתרגשים… אני בהלם טוטאלי. זהו. זה נגמר.

השליה יוצאת (לקח לי קצת זמן…) בעלי ואני מתלהבים ממנה כאילו היא עוד תינוק, זה דבר יפהפה ומיוחד. וקוראים לרופא שיתפור. אני בהלם שיש צורך בכלל, ולא הרגשתי שחתכו אותי. מרגלית מסבירה לי שהיא לא הספיקה, אבל האישה הקטנה יצאה מהר וקרעה אותי ושאני לא אדאג יעשו לי זריקה מקומית. כן, בטח. אני מרגישה בדיוק מה קורה שם וצורחת כמו שלא צרחתי כל הלידה. הרופא מחליט שיש דימום מדי ויאללה, הרדמה כללית. אני שואלת אם יש לי קרע בצוואר הרחם. מרגלית והרופא מתווכחים בינהם בצרפתית והם בודקים שוב ושוב מאיפה הדימום וזה כואאאב. משהו לא מהעולם הזה. בחוץ המשפחה שלי שומעת אותי צורחת ולא יודעים מה קורה. אחרי שפחות או יותר הידיים שלו עשו לי סיור מודרך בכל הרחם כולל ניקוי שמשות ומעיכת איברים, הוא אומר לתת לי עירוי ולהמשיך מעקב. אני יכולה לנשום. אני אמא.

בחדר התאוששות אנחנו קוראים לה בשם שהחלטנו עליו עוד לפני ההריון.

<
p align=”right”>אנחנו הורים לאוֹרי עפרה.