סיפור הלידה של אלה

סיפור הלידה של אלה 

נכתב על ידי עדי

ילדה מתוקה יפה ואהובה שלי, מאיפה להתחיל לספר את סיפור הלידה שלך? אולי מהרגע שהחלטת שאת רוצה לצאת ולי התחילו הצירים? אולי מהרגע שראינו אני ואבא את הפס השני על בדיקת ההיריון ואני פרצתי בבכי של אושר והקלה? אולי בעצם עוד הרבה לפני מהרגע שהחלטנו שאנחנו סוף סוף מוכנים ורוצים להיות אבא ואמא…

אז כמו בכל דבר בחיים שלי, גם ההחלטה הזו הייתה מתוכננת ומתוזמנת. אני הייתי באמצע השנה השנייה לתואר הראשון שלי, ותכננתי שאם בחודש הזה והזה אני אפסיק לקחת גלולות ובהנחה שתוך חודשיים שלושה אני אכנס להריון, אני אלד לקראת סוף השנה השלישית ללימודים, וככה תהיה לי שנה שלמה להיות איתך בבית לפני שאתחיל את לימודי הווטרינריה.

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בפועל לקח לנו כמעט שנה להיכנס להריון.

זו הייתה ללא ספק השנה הקשה ביותר בחיים שלי.

שנה של ניסיונות ואכזבות. של יחסים שבמקום להיות אינטימיים ומהנים הפכו להיות מתוזמנים ומאולצים. שנה שבה כל פעם מחדש כשגיליתי שקיבלתי מחזור, נשבר לי הלב והרגשתי כאילו עברתי הפלה.

יחד עם זה זאת הייתה שנה שבה למדתי המון. למדתי שאין לי שליטה על כל דבר בחיים, ולא הכול מתוזמן על פי הדרישות שלי, ולמדתי לקבל את זה ולשחרר. בשנה הזו קראתי המון חומר על הריון ולידה, בעיקר קראתי סיפורי לידה: סיפורי לידה טבעיים, ועם אפידורל, לידות בבית ולידות שנגמרו בקיסרי חירום, המון המון חומר שהיה לי הרבה זמן לחשוב עליו ולעבד אותו. ובעיקר למדתי שיש לי בן זוג מדהים ותומך בצורה בלתי רגילה, ושתמיד תמיד אני יכולה לסמוך עליו, ובעיקר עלינו על הזוגיות שלנו שנשארה חזקה עם כל הקושי.

היום שבו עשיתי את בדיקת ההיריון, היה יום קשה. אני הייתי אחרי שבועיים איחור במחזור אבל דחיתי ודחיתי את ביצוע הבדיקה כי לא רציתי להתאכזב שוב. י’ חזר מהעבודה, מאוכזב ודי מדוכא בגלל תשובות לא טובות שקיבל שם. ובקיצור זה היה נראה שהולך להיות לנו עוד יום של באסה. אבל אבא שלך, שתמיד מאמין באיזון בחיים, שמר על אופטימיות, ואמר לי שהוא הולך לקנות בדיקת הריון, כי אין מצב שביום כזה מבאס לא נקבל גם איזו נקודת אור חיובית. רבע שעה אחר כך הסתכלנו ביחד על המקלון ואני פשוט לא האמנתי לראות שם 2 פסים ורודים וברורים ויפים כלכך! התחבקנו ואני בכיתי מאושר כי פשוט לא האמנתי שהצלחנו סופסוף, שאני בהריון!!! אני חושבת שזה היה אחד הימים הכי מאושרים לשנינו.

ההיריון עבר עלי בקלילות ובאושר גדול. רוב תופעות הלוואי דילגו מעליי או שעברו בצורה מינורית ביותר, וגם את מעט הבחילות שהיו לי קיבלתי באהבה גדולה. את, ילדתי הנפלאה, הקפדת לצאת מצטיינת בכל הבדיקות/סקירות/תבחינים שעשינו, ולא הדאגת אותנו כמעט בכלל. לקראת אמצע ההיריון התחלתי להרגיש אותך רוקדת לי בתוך הבטן, זו הייתה הרגשה מופלאה, היו ימים שלמים שהסתובבתי זורחת מאושר.

במקביל התחלתי להעביר לפסים יותר מעשיים את הרצונות שלי לגבי הלידה. כמו שכתבתי היה לי הרבה זמן לחשוב וללמוד את הנושא, והיה לי ברור שאני הולכת ללדת בצורה הטבעית ביותר שאפשר. סמכתי על הגוף שלי במאת האחוזים, ידעתי שהוא יעשה את העבודה כמו שצריך ולא פחדתי בכלל מהכאב. בהתחלה עוד פנטזתי על לידת בית, אבל זה היה קצת יותר מידי בשביל י’ שדאג מאד לי ולתינוקת. לכן כפשרה, התחלנו לבדוק חדרי לידה טבעיים בתוך בתי חולים, ובסופו של דבר בחרנו בבי”ח מאיר, והחלטנו שנבוא לשם עם דולה שתלווה אותנו במשך כל הלידה. אל הדולה הנפלאה שלנו, רותי ביסמוט, הגענו דרך המלצה של זוהר כרמי מפורום “לידה טבעית” בתפוז. נפגשנו איתה פעם אחת לפני הלידה ואני הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה מצד אחד ומצד שני שהיא מרגיעה אותי מאד, הרגשתי שהיא הבן אדם הנכון ללוות אותי. שיתפתי אותה בפחד הכי גדול שלי לגבי הלידה: שכמו בהרבה סיפורים שקראתי, משהו יקרה והרופאים יתנו לי זירוז ומכאן יתחיל מפל ההתערבויות המפורסם, ואני אאבד את תהליך הלידה הטבעי שרציתי. רותי חייכה ואמרה לי לא לדאוג ושלקרוא סיפורי לידה זה חשוב אבל את הסיפור שלי אני אכתוב בעצמי.

השבועות האחרונים של ההיריון זחלו להם לאיטם, אני כבר הייתי כבדה וחסרת סבלנות, רציתי כל כך לראות אותך. מתחילת שבוע 38 התחלתי להרגיש מידי פעם כאבי מחזור קלים בבטן התחתונה, והתקשויות של בטן. אבל ידעתי שאלו צירים “מדומים” שרק מכינים את השטח ולא באמת מבשרים על לידה שמתקרבת. ככה סחבתי עוד יום ועוד יום, כשבכל לילה לפני שהלכתי לישון חשבתי “אולי הלילה יתחילו לי הצירים?” עד שביום שבת 28/6 (3 ימים לפני התל”מ) בשעה 3:00 לפנות בוקר בערך התעוררתי מכאב בבטן התחתונה. הכאב נמשך כמה שניות ועבר, ניסיתי לחזור לישון אבל אחרי כמה דקות הוא חזר וכך שוב כל בערך 10 דקות כיווץ מכאיב בבטן התחתונה. אני עדיין שוכבת במיטה וחושבת לעצמי אולי זה זה? מצד אחד זה לא כזה כאב נוראי, מצד שני זה גרם לי להתעורר משינה, וזה מגיע במרווחים פחות או יותר קבועים…

קמתי מהמיטה והלכתי לשבת בסלון מול המחשב, שוטטתי לי להנאתי ברשת וניסיתי לתזמן את הצירים (בשלב זה כבר די הייתי בטוחה שאלו צירים). ככה העברתי לי שעתיים בהתרגשות הולכת וגוברת שהנה זה מתחיל! ב 5:00 בבוקר י’ התעורר ושאל אותי מה העניינים אמרתי לו שאני חושבת שזה מתחיל ושיש לי צירים כל 10 דקות, אבל שיחזור לישון כי זה יכול לקחת עוד הרבה זמן.  “נראה לך שאני יכול לישון אחרי מה שאמרת לי ?! ?” טוב יאללה, גם הוא כבר קם ועכשיו מה עושים? הולכים לטייל עם הכלבה כמובן ! יצאנו לטייל השמש אפילו עוד לא יצאה והיה כיף. לשנינו כבר הייתה הרגשה שלא יהיו לנו עוד הרבה רגעים כאלו של רק אנחנו לבד.

כשחזרנו אני ניסיתי לתפוס עוד כמה רגעים של שינה כי זכרתי שקראתי שזה חשוב, ואח”כ מתחרטים על כל דקה של שינה שמפספסים. את המשך היום העברנו בבית בקפיצות על הכדור וריקודים, כשכל ציר קיבלתי בעמידה כשאני נשענת קדימה על שולחן המחשב, מסובבת את האגן ונושמת נשימות בטן (כמו בתרגילי יוגה). מתי שהוא במשך היום עדכנו את רותי במצבנו, היא שמחה לשמוע את החדשות, וסיכמנו שנהיה בקשר בהמשך היום כשיהיו התפתחויות. בצהריים עוד הספקנו לקפוץ למסעדה לאכול, כשאני כל כמה דקות נשענת קדימה לקבל את הציר. ככה סחבנו יום שלם בבית כשאני כל הזמן דואגת להזכיר לי’ שיש עוד זמן ולא צריך לרוץ לבית חולים מוקדם מידי. ההרגשה שלי הייתה שהצירים עדיין נסבלים, ושכל עוד אני מתמודדת איתם לבד אז כנראה יש עוד זמן.

ב 23:00 המרווחים בין הצירים היו בערך 5 דקות וכל ציר נמשך כ 50 שניות, אבל מעבר לזה הייתה הרגשה שהצירים כבר קצת רציניים יותר מבחינת הכאב. י’ אמר לי שנראה לו שהגיע הזמן ללכת לבי”ח ומספיק להיות גיבורה. אני הסכמתי אבל שוב הזהרתי אותו שאולי אנחנו נוסעים סתם וישלחו אותנו הביתה (אחד הדברים שהכי לא רציתי זה להגיע לבי”ח מוקדם מידי, ואז ילחצו עליי לקבל זירוז, או שיתערבו לי במהלך הלידה הטבעי שרציתי). בכל זאת התחלנו להתארגן ליציאה, אני הלכתי להתקלח וי’ לקח את ניקוש לטיול נוסף. ארזנו דברים אחרונים בתיק לחדר לידה, עדכנו את רותי שיצאנו לבית החולים ונהיה איתה בקשר משם, ולדרך!

ברכב קשה לי לקבל ציר כי אני יושבת חגורה, י’ רואה שקשה וכואב לי ומנסה לנסוע מהר יותר, אותי זה רק מלחיץ ואני אומרת לו שלא ייסע מהר בגללי ושאני בסדר. בסופו של דבר לקראת חצות בלילה הגענו לבי”ח מאיר ולחדר הלידה. שם התברר שהערב קצת עמוס ולא היה להם אפילו חדר המתנה פנוי, אז אמרו לנו לחכות במסדרון (לדעתי זה גם בגלל שנראינו שנינו רגועים, אז המיילדות הניחו שיש לנו עוד זמן). גם שם במסדרון של בית החולים המשכתי לקבל את הצירים בעמידה תוך כדי נענוע של האגן, ואני זוכרת איך העוברים והשבים הסתכלו עליי כמו על חייזר בערך.

כשהתפנה חדר נכנסנו, אני הודעתי שאני מעוניינת בלידה ללא אפידורל ושאשמח להיכנס לחדר הטבעי שלהם. המיילדת אמרה שאין בעיה אבל קודם צריך 20 דקות של מוניטור תקין. היא חיברה אותי למוניטור, ביקשתי להיות בעמידה, אבל היא אמרה שזה לא טוב כי המוניטור לא יקרא טוב את הדופק, אבל היא מרשה לי לשבת. היא המליצה שאבחר תנוחה שנוחה לי ואשתדל לא לזוז ככה המוניטור יצא רצוף ואוכל לסיים אותו מהר יחסית. התמקמתי לי בחצי ישיבה חצי שכיבה על הצד, התחלתי לנשום נשימות עמוקות וניסיתי לא לזוז. מהר מאד הגעתי למסקנה שלקבל צירים בלי לזוז זה כואב הרבה יותר!!! כל מה שיכולתי לעשות בזמן ציר זה לנשום עמוק ולקוות שבנשימה הבאה אני כבר ארגיש את הירידה. (טיפ שלמדתי מחברה: כל ציר הוא כמו גל הוא מתחיל פחות כואב מתגבר מגיע לשיא ואז נחלש. אם נושמים עמוק תוך כדי הציר, אחרי כמה צירים אפשר כבר לדעת לפי קצב הנשימה שלך, באיזו נשימה יגיע השיא של הציר, ואז את יודעת שבנשימה הבאה הוא כבר מתחיל להיחלש, זה עוזר מאד בצירים של ההתחלה)

אחרי שעוברות 20 דקות בערך והמוניטור מראה לנו צירים יפים וכואבים, י’ הולך לחפש את המיילדת שתשחרר אותי מהכבלים. הוא חוזר בלי מיילדת אבל מראה לי בפלאפון תמונה שצילם בחדר הקבלה, של כל המוניטורים אחד ליד השני, ומשוויץ שהצירים שלי הכי גדולים. יופי אני אומרת לו אני יודעת שיש לי צירים אני לא צריכה מוניטור בשביל זה J. עוד כמה דקות עוברות נכנסת מיכל המיילדת שקיבלה אותנו בהתחלה מסתכלת ואומרת שאין בייס-ליין ולכן אני צריכה להיות עוד כמה דקות עם המוניטור, כדי לשלול חשש להאטות בדופק של העובר. אוףףףףף אני מתחילה להתעצבן ורואה איך החדר הטבעי מתרחק ממני. אבל אז עוברות עוד כמה דקות נכנסת מיילדת אחרת מעיפה מבט במוניטור ואומרת שהכול תקין עוצרת את המוניטור, ומבקשת לבדוק אותי. אין בעיה! אני שמחה שהעניינים מתחילים לזוז, היא בודקת אותי: פתיחה של 4 ומחיקה 90%. יופי אני חושבת לעצמי אז אנחנו נשארים פה. אני מזכירה לה שאני רוצה את החדר הטבעי והיא ואומרת שאין בעיה, ומבחינתה אני יכולה להיכנס לחדר הטבעי. ישששש!!! אני ממש רואה הילה עגולה מעל הראש של המיילדת המלאכית הזאת. אבל עכשיו מחכים (שוב!) שמישהי תגיע לסיים את הרישום ולקחת אותנו לחדר. בינתיים אנחנו מודיעים לרותי שתצא לדרך, ולאח שלי כדי שיבוא לשמור על ניקוש כי הביתה כבר לא נחזור הלילה. שוב המתנה אני ממשיכה להעביר צירים, מתישהו רותי מגיעה, אני תוך כדי ציר אבל פתאום מרגישה ידיים נעימות וחמות על הגב, איזה כיף…הבנתי שהיא הגיעה.

2:30 בלילה, שעתיים וחצי אחרי שהגענו לבי”ח נכנסנו לחדר הטבעי. רותי ישר לוקחת אותי לאמבטיה, מתחילה למלא אותה, ואני נכנסת בכיף. כשמגיע ציר אני נשענת קדימה על דופן הג’קוזי ומנענעת… ובהפסקות אני נשכבת בתוך המים. אני מנסה לכוון את הטוש לבטן התחתונה בזמן ציר ומגלה שזה מאד עוזר. בציר הבא רותי כבר מבינה ומכוונת את הטוש לבטן ואז לגב התחתון. (כאן אני חייבת לציין שבמשך כל הלידה הרגשתי את הצירים בבטן התחתונה בלבד, בגב לא הרגשתי כאבים בכלל). אני כבר בשלב שאני לא ממש מסוגלת לדבר ורק לוקחת את הטוש ומעבירה אותו קדימה לכיוון הבטן כי רק שם כואב. וככה בלי מילים רותי מבינה שאני צריכה תמיכה רק בבטן, והיא באמת מתרכזת שם.

מכאן הכול מתחיל להיות מבולבל לי קצת בראש, נכנסתי למעין “זון” שבו אני מרוכזת בעצמי, לא ממש מסוגלת לדבר עם הסביבה, ורק חצי קולטת מה הולך בחוץ. רותי מעמעמת את האורות, י’ נכנס איתי לאמבטיה, מלטף אותי ושופך עלי מים. רותי עוזרת לי בצירים, ואני מרגישה מוגנת ומוקפת אהבה. הצירים נהיים יותר ויותר כואבים אך אני עדיין מרגישה שאני מצליחה להתמודד, בעיקר כי אני לא לבד אלא עם צוות תמיכה. לאט לאט אני מוסיפה גם מין המהום כזה שעוזר לי בזמן הציר. אין איתנו מיילדת, מידי פעם מישהי נכנסת מציצה, רואה שאנחנו מסתדרים ויוצאת. אחרי כשעה נדמה לי נכנסת מיילדת ורוצה לבדוק פתיחה, אני יוצאת מהמים בעזרת רותי וי’ ונשכבת על המיטה. היא בודקת: פתיחה של 6 אצבעות. אני לא יודעת להחליט אם זה מעודד אותי או לא. אח”כ היא מקשיבה לדופק בדופלר, אני שומעת את הדופק המהיר ומתרגשת מהמחשבה שהבת שלי רצה לקראתי, והיא אוטוטו פה. המיילדת אומרת ששק מי השפיר מאד נמוך והיא יכולה לפקוע אותו אם אני רוצה. היא אומרת שזה יגביר את כאב הצירים אבל יזרז את הלידה. אני מחליטה שיש לנו עוד זמן ומבקשת לחכות עם פקיעת המים. אין בעיה, אז אפשר לחזור למים? אפשר!

חוזרים וממשיכים לקבל צירים, עכשיו כבר כמעט אין הפסקות מנוחה בין הצירים, והכאב ממש מתגבר. בשלב מסוים אני מקיאה את כל המים ומיץ הענבים ששתיתי בשעות האחרונות. אני מתחילה לחשוב שאין לי כוחות להתמודד עם כאלו צירים בעיקר שיש לי כנראה עוד הרבה זמן לסחוב (או ככה לפחות חשבתי). עוד ציר ועוד אחד מייד אחריו ואני לא מצליחה למצוא תנוחה שתעזור לי עם הכאב הזה. ואז אחרי כמה זמן פתאום הפסקה, אני שוכבת על הצד בתוך המים אסירת תודה על כך שיש לי כמה שניות לנשום, ומחכה לעוד ציר אבל אין. ככה עוברות כמה דקות של חסד בלי צירים ואני מנמנמת לי באמבטיה, ועוד מספיקה לחשוב יכול להיות שאני בשלב מעבר? ואז מגיעים כמה צירים שגורמים לי ממש להשתולל בתוך המים אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ועם הכאב הזה, נעמדת, מתיישבת חזרה, מסתובבת כלום לא עוזר כואאאאאב לי!!! ואז רותי פתאום אומרת לי “טוב עדי בואי נצא קצת מהמים” לצאת? מה פתאום? מה קרה? אני לא מסוגלת לדבר אבל זה מה שעובר לי בראש. יוצאים מהמים ואני מרגישה שאני צריכה לשירותים. אני עדיין לא יודעת איך למרות כל סיפורי הלידה שקראתי, ולמרות שידעתי שבשלב כזה כשצריך לשירותים זה התינוק שלוחץ את דרכו החוצה, אבל באותו רגע הייתי משוכנעת שאני באמת צריכה קקי. “אני צריכה לשירותים” אני אומרת וברקע אני שומעת את רותי מנחה את י’ ללכת לקרוא מהר למיילדת, ולי היא אומרת לא לדאוג שזה התינוק. אני (עקשנית שכמותי) חושבת לעצמי היא לא מבינה, זה לא התינוק אני באמת צריכה לחרבן, למזלי אני לא מסוגלת לדבר או לזוז יותר מידי.

מהר מאד המיילדת מגיעה ואני מאושרת לראות שזו לורין, המיילדת שהעבירה לנו את הסיור בבי”ח (כבר אז אמרתי לי’ “הלוואי והיא תיילד אותי”). לורין ורותי עוזרות לי לעלות על המיטה ואני מרגישה שהצירים משתנים והופכים להיות מ”סתם” כואבים לכואבים ומלווים בצורך חזק לדחוף. אני עדיין מנסה למצוא תנוחה שטובה לי על המיטה ואני מרגישה שנפלטות ממני מעין שאגות חייתיות ולא ברורות, אין לי שום שליטה עליהן הן פשוט יוצאות ממני ביחד עם כל ציר. לורין בודקת פתיחה, ותוך כדי הבדיקה המים נפקעים. לורין אומרת שהמים צלולים, ואני בפתיחה מלאה, וכשארגיש צורך ללחוץ אני חופשייה לעשות את זה. אני מתחילה ללחוץ יחד עם הצירים ותוך כדי שואגת-צועקת כמו חיה. לורין ורותי כל הזמן מעודדות אותי שאני נהדרת ושהראש ממש קרוב. אבל אני לוחצת ולוחצת ומרגישה שאין התקדמות, אני מרגישה ייאוש כאילו שהגעתי עד פה אבל עכשיו אין לי סיכוי להוציא אותה והיא אף פעם לא תצא. אני בוכה קצת ואומרת “אבל היא לא יוצאת!” (או לפחות נדמה לי שאמרתי את זה בקול) לורין ורותי מרגיעות אותי ואומרות לי שוב שהיא כבר ממש פה ואני עושה עבודה נהדרת, אבל אני בשלי. בהרגשה שלי זה היה נצח והתינוקת שלי למרות שהייתה קרובה נורא, הייתה גם כל כך רחוקה. כדי לעודד אותי רותי אומרת “הנה אני רואה את הראש שלה, יש לה מלא שיער שחור ואני עוד שנייה עושה לה קוקיות”. אני מחליטה ללחוץ עם כל הכוח ובניגוד למה שקראתי על “איך נכון ללחוץ” כדי לקדם את העניינים.

בסופו של דבר הראש הגיע להכתרה, ואני הרגשתי ששורף לי נורא, אבל שמחתי כי ידעתי שזהו היא כבר אוטוטו בחוץ. לורין עיסתה אותי עם השמן שהבאנו והנחתה אותי לדמיין טבעת של אש שדרכה אני מוציאה את התינוקת. בשלב מסוים אני שומעת את לורין אומרת שהיא תהייה חייבת לחתוך, אני קצת מתבאסת אבל כל כך רוצה לסיים עם הכול שכבר לא אכפת לי. פתאום אני מרגישה כאב חד שונה מכל מה שהרגשתי, זאת הייתה לורין שניסתה לבצע חתך חיץ אבל כנראה שהיא רק התחילה והראש כבר יצא. מתוך הכאב והערפל אני שומעת “הנה הראש בחוץ” ואז “עוד לחיצה קטנה” אני לוחצת והנה גם הכתפיים בחוץ ואחריהן הגוף כולו. השעה 5:00 בבוקר ואור הבוקר מתחיל להיכנס מהחלון. אני מסתכלת למטה ורואה אותך מונחת על הבטן שלי.

גוף קטן מקופל, ראש גדול ועיניים גדולות, יפות, פקוחות לרווחה מחפשות, מה את מחפשת ילדה שלי? אותי? הנה אני, אני אמא, אמא שלך! המסע הארוך של ההיריון הגיע לסיומו, והנה תינוקת מושלמת שלי את שוכבת לי על הבטן, ומהיום אני אעשה הכול בשבילך, אני מבטיחה, אני שלך לתמיד. 

מישהו (כנראה לורין) עוטף אותך במעין חלוק, ואני לוקחת אותך אלי לחזה אני מסתכלת בך מוקסמת, ומרגישה האישה עם הכי הרבה מזל ביקום כולו שיש לי אותך. אחרי כמה דקות רותי עוזרת לי לנסות ולהניק אבל קצת קשה לך כי יש לך עדיין נוזלים באף, ואת לא מצליחה לתפוס את הפטמה ליותר משנייה. מתישהו לורין דורשת את תשומת ליבי כדי להוציא את השליה וכדי לבדוק אותי אם יש צורך בתפרים. את עוברת לאבא שלך שעומד לידי ומהופנט גם הוא. אני חושבת שזו פעם ראשונה שהוא החזיק תינוק בידיים, אבל הוא עושה את זה כל כך בטבעיות, שגל נוסף של אושר שוטף אותי כשאני רואה אתכם יחד.

השליה יוצאת בקלות תוך כדי שלורין לוחצת לי קצת על הבטן. היא בודקת אותי ואומרת שצריך קצת תפרים, אבל מבטיחה לי שממש מעט. היא בודקת את השליה ולא בטוחה לגביה, אז מחכים לרופא. (אם שמתם לב המתנה הייתה מוטיב חוזר בכל מה שקשור להתנהלות מול הצוות של בית החולים) אבל לנו כבר לא היה אכפת לחכות, את כבר פה איתנו ואין לאן למהר. עד שהרופא מגיע את נמצאת על הידיים של אבא, ואנחנו מדברים עם לורין שמאד מופתעת לשמוע שזאת לידה ראשונה שלי, היא אומרת שעשיתי את זה ממש מהר ויפה, ובטח כשזו לידה ראשונה. בכלל כל מיילדת שנכנסת לחדר (כנראה שכבר הגיע זמן חילופי משמרות ופתאום אנחנו פוגשים את כל המיילדות שלא ראינו כל הלידה) מופתעת לשמוע שזאת לידה ראשונה שלי, וכולם נורא גאים בי. אני מזכירה את זה כי אני חושבת שהגאווה הזאת על איך שילדתי, בלי משככי כאבים, ובדיוק בדרך שרציתי, נתנה לי המון ביטחון עצמי בימים הראשונים והמבולבלים של האימהות.

בסוף מגיע הרופא, מאשר שהשלייה שלמה, תופר והכול נעשה באווירה מחויכת וכייפית. אחרי שתפרו אותי אני מוכנה שוב לקבל אותך. אני מנסה שוב להניק, ובסוף את מצליחה ותופסת את הפטמה לכמה דקות. אח”כ אני כבר לא ממש זוכרת מה היה, אני הייתי על גג העולם מרוב אושר, ממש מסוממת מאוקסיטוצין (שנקרא גם “הורמון האהבה האימהית” ועכשיו הבנתי למה). מתישהו שקלו אותך, סימנו אותנו בצמידים תואמים, ובסוף אחרי שעברו יותר משעתיים מהלידה, הלכת לתינוקייה לבדיקות. אבא שלך הלך איתך, אחרי שקיבל ממני הנחיות מפורשות שהוא לא עוזב אותך לרגע לא משנה מה יהיה. אני נכנסת לשטוף את עצמי במקלחת, ומגיע מישהו שמסיע אותי למחלקת יולדות. בדרך הלב שלי קופץ משמחה וגאווה, אני אמא ! אמא של ילדונת קטנה ובריאה ויפה ומושלמת כל כך, איזה כיף לי! 

כאן נגמר סיפור הלידה שלך ומתחיל סיפור חדש, סיפור חייך אלה שלי. האמת שיצא לי יותר ארוך ממה שחשבתי ועדיין יש כל כך הרבה דברים שלא כתבתי. לסיום אני חייבת לומר שאת החוויה המדהימה הזאת לא הייתי מסוגלת לעבור בלי אבא שלך שתמך בי והיה שותף מדהים לכל תהליך ההיריון והלידה. תודה לך צ’וצ’ו שלי אתה כל כך הרבה דברים בשבילי: בן זוג מדהים, ואבא עוד יותר מדהים, החבר הכי טוב שלי, הפסיכולוג שלי, ומעל הכול שותף מלא ואמיתי לחיים, אהבת חיי.

תודה ענקית אני חייבת גם לרותי, הדולה המקסימה שלנו, שידעה להיות במקום הנכון, בזמן הנכון. תמכה והרגיעה, ועודדה. ונתנה לי הרגשה לאורך כל הלידה שיש לי על מי לסמוך ושאני לא לבד. היא גם ידעה לפנות מקום כשהיה צריך רק לי ולי’. שנינו זכינו בחוויה מדהימה והרבה בזכותך.

ותודה לך ילדה שלי שבחרת בנו להיות ההורים שלך, תודה שבאת אלינו ועשית אותנו למשפחה, אני אוהבת אותך מלאך קטן שלי.

למי שיש עוד כוח לקרוא, טיפים והמלצות: 

ההמלצה החשובה ביותר: לקרוא את הספר “לידה פעילה”  הוא נתן לי המון מידע וידע. מומלץ מאד גם לבצע את תרגילי היוגה משם שמקלים מאד על כאבי גב/רגליים ובכלל במשך ההיריון. 

לחדר הלידה: להביא בתיק לחדר לידה תחתונים וכלי רחצה למקלחת שאחרי. 

לטיפול בתפרים: בהמלצת רותי הדולה: למשך שבוע לשכוח מה זה נייר טואלט. אחרי כל ביקור בשירותים לשטוף עם מים, ולמרוח משחת “טראומיל”. לי זה עזר מאד ואחרי שבוע כמעט כבר לא הרגשתי את התפרים. 

<
p align=”justify”>לגבי ביות מלא: לא יודעת מה המצב בבתי חולים אחרים. אבל במאיר זה היה החלק המאכזב. יש שלוש בנות בכל חדר, לא מאפשרים למלווה להישאר אחרי 21:00 בערב. שירותים ומקלחת מחוץ לחדר. בקיצור בעייתי. הפתרון שאנחנו מצאנו היה להשתחרר מוקדם…