סיפור הלידה של ארבל- קיסרי חירום

ביום חמשי 27.11.08 הלכתי לראות איך מתקדם השיפוץ בדירה שלנו.

הגעתי וכמובן (איך לא)רבתי עם הקבלן,החשמלאי ובעצם עם כל מי שהיה שם.

אחכ הלכתי עם אלברטו לחפש כל מני דברים לדירה.

ובעצם שמתי לב,שכל הבוקר לא הרגשתי את “עובי” בבטן.

שיתפתי בזה את אלברטו ואת אמא שלי ומהר רצנו לקופח.. שם עשו לי אולטרסאונד ואמרו שרואים אותה.. אבל שאני אלך לבית חולים.

בלי להתארגן או לחשוב פעמיים נכנסנו למכונית ונסענו בהיסטריה לבית חולים בלינסון.

הגענו לשם והכל היה רגוע ושקט שם.

עשו לי מוניטור וגם אולטרסאונד.. הרגעו אותי ששומעים אותה.אבל בגלל שאני חולת סכרת החליט ולאשפז אותי.

אושפזתי במחלקת “הריון בסכון”.. מחלקה נפלאה. הצוות רגיש ואמפטי לבקשות הילדות.. ולכל בעיה.

הרופא נכנס אלי לחדר והסביר,שמתחילים בתהליך זרוז. בתחילה בתבליות (עד 5 תבליות) ואם לא מתפתחת לידה אז יש אופציה לבלון או לידה קיסרית.

וככה בשעה 21:00 לקחתי את הכדור הראשון… לא הרגשתי כלום עד ל4 לפנות בוקר. אז התחילו ההתכוציות בבבטן. עשו לי מוניטור ואמרו שרואים צירים קטנים…לאחר 8 שעות מהכדור הראשון קבלתי את מס` 2….וכאן התחילו הסרטים והכאבים…. נתנו לי זריקת הלחוש(שעזרה כמו כוסות יין למת)וככה אני הולכת עם הכאבים ועם התפתחות.. בשעה 17:00 ליום שישי קבלתי את כדור מס`3…הכאבים התחזקו,אבל עדיין לא הייתה פתיחה,שמאשרת לי לרדת לחדר לידה… לקבל את תרופת הפלא שנקראת “אפידורל”.

עשיתי אמבטיות חמות,הלכתי את המסדרונות של בלינסון, שתתי מים והכאבים התחזקו…. וב2 לפנות בוקר (של שבת 29.11.08)ירדתי לחדר לידה. נכנסתי לחדר 10 ודרשתי בצרחות “אני רוצה אפדורללללללללללללללללל” האחות,שכנראה לא התרשמה מצעקות הטרזן שלי.. אמרה לי רוצה… תעשי מוניטור….. כמעט (אבל רק כמעט) חנקתי אותה….

ניסתי להסביר בעדינות ואחכ בכלל לא בעדינות,שכואב לי ואין סיכוי,שאני אצליח לשכב ואעשה מוניטור… ושוב היא לא התרשמה אלא חיברה אותי ודרשה מאלברטו להחזיק לי את הידיים.

וככה אחרי,שהצלחתי לעשות 20 דק של מוניטור קבלתי את הזריקה המיוחלת שנקראת “איפדורל”ומכאן ועד ללידה החיים היו נעימים ובכלל לא כואבים. לא היה אכפת לי,שחוררו אותי כדי להכניס”אינפוזיה”,”פטוצין”,גלוקוז”,אינסולין” ועוד ועוד ועוד…. לא היה אכפת לי,שהתחלפה משמרת.. לא היה אכפת לי כלום!!!!

ואז בשעה 11:30,אחרי שאמא שלי ואחותי כבר הצטרפו אלינו לחדר לידה….

הייתה פתיחה של 10 אצבעות… ואני מרוב אושר התחלתי לשיר “אצבעות לי עשר יש.. כל דבר יודעות הן.. להוציא את עובי מהר… הן יעזרו לי כאן…”

פתאום התחלתי לרעוד בכל הגוף ללא שליטה…. אחד הרופאים חשב,שזה קשור לאיפדורל,השני חשב שזה קשור לסוכר ,השלישי חשב שזה מהתרגשות.. בקיצור קראו למרדים ולניורולוג ובסוף החליט להוריד לי את האיפדורל.. נחרדתי ואמרתי “לא רוצה…………….. אני רוצה אפדורל”……אז רק הורידו לי את המינון…

אבל לא התפתחה לידה… לא אחרי שעה ולא אחרי שעתיים ולקראת השעה השלישית הרופא הבין… שמכאן לא תבוא הישועה באופן רגיל….

ובנתיים התחלפה עוד משרת….

אני עם רגליים פסוקות אומרים לי לדחוף.. ופתאום שלושה רופאים (ששנים רבים בינהם)שמחליטים לנסות “לידת וואקום”.

מי שלא ראתה את המכשיר הזה.. לא ראתה זוועה מעולם.. זה כואב,זה מלחיץ ואצלי זה גם לא עזר…. “עובי נתקעה בפנים”.

ומיד שלחו אותי לקיסרי.. ואני מרגישה שתקוע לי משהו למטה.. ולתומי אני אומרת להם “שכחתם משהו מהוואקום בפות שלי”…. (בלי לדעת ,שמה שאני מרגישה,זה בעצם הראש של הבת שלי).

רצו להרדים אותי בהרדמה כללית,אבל סרבתי ואמרתי אני רוצה הרדמה חלקית,כדי שאני אדע,שהבת שלי חיה….

הרופא שלי הסכים (מזל,שהוא נכנס לעניינים) וככה בשעה 15:57 הוציאו את ארבל…. שמעתי אותה צורחת…. בקשתי לראות אותה מיד… האחות מיה הראתה לי אותה וספרתי לה את האצבעות,נתתי לה נשיקה והלכו לנקות אותה….

רק בשעה 18:00 ראיתי אותה שוב… נקיה,יפייפיה עם פצע ענקי על הראש.

את המשך השבוע… בעצם עד יום חמישי 4.12.08 ביליתי במחלקת יולדות א בבית החולים. מחלקה נפלאה,שרק ריפאה את הפצעים הפיזיים והנפשיים,שנוצרו בעקבות הלידה.

עכשיו שתינו בבית של הורי.. לומדות להכיר אחת את השניה. ואני ממש ממאוהבת.. מי היה מאמין,שזאת הייתה אצלי בבטן תשעה חודשים.