סיפור הלידה של הילי

סיפור לידתה של ביתנו הילי- יום רביעי 4.3.09, ח’ באדר

הצגת המשתתפים:

בעלי המקסים יקרא ש’.

המיילדת שהעבירה לנו את קורס ההכנה ללידה: דרורה

המיילדת שקיבלה אותנו בבית החולים גבי

המיילדת שיילדה אותי- שושי.

אני מאוד נרגשת לכתוב את סיפור הלידה, באיזה שהוא מקום לא רציתי לכתוב אותו כי אז הייתי מרגישה שאני נפרדת מחווית הלידה הטובה שהייתה לי, אבל החלטתי שעדיף לכתוב עכשיו כשהזיכרון טרי ושבמילא החוויה תלווה אותי.

אז מאיפה להתחיל?

לאחר שישה חודשי ניסיונות להיכנס להריון, בניסיון השביעי נקלט. ההיריון עבר בצורה טובה בלי בחילות, המשכתי לעשות ספינינג (באישור הרופא כמובן)והבטן החלה לגדול…לאורך ההיריון פחדתי מאוד מכאבי הלידה כיוון שזוהי הלידה הראשונה שלי, בקורס הכנה ללידה דרורה הרגיעה אותי ואמרה לי שהגוף שלנו מסוגל ללדת ובמקרה שאני ממש סובלת לזכור שיש דברים שיכולים להקל על הכאב. החלטתי שאני מזמינה במחשבות (אני אדם ממש לא רוחני)לעצמי לידה טובה, שאני מסוגלת להתמודד עם הכאב.

בשבוע 31 אושפזתי בבית חולים עם צירים מוקדמים, קיבלתי אינפוזיה ושוחררתי, נחתי בבית שלושה שבועות בבית בהוראת הרופא ובשבוע 34 חזרתי לתפקד כרגיל- ספורט, עבודה ועוד.

כשהתחלתי שבוע 38 הרגשתי שהבטן כבר כבדה לי, בלילות היה קשה לישון, מידי פעם התכווצויות בבטן התחתונה אבל סחבתי לאט לאט.

ביום שני (שבוע 38+6), הלכתי לבדיקה שגרתית אצל הרופא שלי ובמוניטור ראו צירים לא סדירים אחת ל- 10 דק’- 12 דק’, פתיחה חצי אצבע, התינוקת טרם התברגה באגן.

יום שלישי ה3.3.09

ביום שלישי בבוקר הלכתי לעבודה ועשינו ארוחת בוקר מפנקת לקראת עזיבתי, במהלך הארוחה אני מרגישה שההתכווצויות בבטן מתחילות להגיע יותר ויותר,התחלתי לתזמן וראיתי שזה כל 9-10 דק’ -עדיין לא סדיר ומשך 35 שניות. אמרתי לעצמי שאני ממשיכה לעבוד כדי למשוך כמה שיותר את הצירים בבית. במהלך היום כל הזמן הלכתי לשירותים (למס’ 2), ידעתי שזה קשור ללידה המתקרבת אבל לא האמנתי כמה פעמים בן אדם יכול ללכת לשירותים…

סיימתי לעבוד והלכתי לשיעור עיצוב בפיט בול (זה הכדור פיזיו המפורסם), בשיעור לא עשיתי את התרגילים של כולם אלא קיפצתי על הכדור, נחתי עליו, כל זה במטרה לקדם את הלידה ולהוריד את התינוקת באגן. (בינתיים הצירים אותו דבר, מציקים אבל לא נורא).

בערב הלכנו לארוחת ערב בקיבוץ ובזמן האוכל הצירים מתחזקים קצת בעוצמתם אבל סבירים לגמרי, חברות שלי שישבו איתנו ממש צחקו ממני שאני עדיין רגועה ומתנהגת כרגיל – ואני כל הזמן אומרת לעצמי בראש ” את לא נלחצת, הכול בסדר, למשוך כמה שיותר בבית”. דווקא באותו יום לש'(בעלי המקסים) נתפס הצוואר ברמה מטורפת, אז אחרי האוכל אמרתי לו שאני אלך לאמא שלי (גרה מס’ דקות הליכה מאיתנו) שיש לה ג’קוזי בבית, שאני אשן אצלה כדי לתת לו לנוח כמה שיותר ואם נצטרך לנסוע לבית חולים בלילה אני אעיר אותו.

הכנתי לעצמי ג’קוזי מפנק (בדקתי שחום המים יהיה נמוך כי חום גבוה מסוכן)) עם סבונים וכדורי מלח וישבתי בו שעתיים. כל כמה דקות ציר אבל במים הכאב עדין יותר. אחרי הג’קוזי התקשרתי לדרורה ואמרתי לה שהצירים די סדירים כל שבע דקות משך 35 שניות, היא אמרה למשוך עוד קצת בבית ולעלות לבית חולים כשהצירים מגיעים כל חמש דק’ משך 45 שניות. (בית החולים שנסעתי אליו הוא זיו בצפת ולהגיע אליו מהקיבוץ שלי זה בערך 35 דק’). לקראת חצות הצירים הגיעו כל חמש דקות משך כמעט דקה, התקשרתי לש’ ואמרתי לו להתארגן. אמא ליוותה אותי לבית שלי, הלכתי לאט מידי פעם עוצרת ונושמת כל ציר.

יום רביעי ה4.3.09

בבית עשיתי כלים, סידרתי קצת והוספתי כמה פריטים אחרונים לתיק לידה, ש’ ארז את מצלמת הוידיאו , בהמלצתה של דרורה שתיתי כוס יין אדום ויאללה נוסעים…בדרך שמתי דיסק של שירים שהכנתי מראש שאנחנו אוהבים ובין ציר לציר אני שרה… מתרגשים מאוד, ש’ עדיין לא מעכל שאנחנו בדרך ללידה ואני אומרת לו שאנחנו יוצאים למסע שלנו… בחוץ גשם וערפל.

בשתיים הגענו לקבלה של חדרי הלידה. קיבלה אותנו גבי המיילדת המדהימה, בדיקת פתיחה ואני אומרת לה בבקשה תגידי לי פתיחה 4, אחרי כמה רגעים היא אומרת וואלה צדקת יש לך פתיחה 4…. כולי הייתי מאושרת ושמחה ואמרתי לעצמי מצוין זה מתקדם כמו שרצית.

גבי בודקת את הבטן ואומרת לנו שהתינוקת במצב צף בבטן שזה אומר שהיא בכלל לא ירדה לאגן, איזה ספינות ואיזה נעליים…( קצת התבאסתי אבל ידעתי שיהיה בסדר).

חיבור למוניטור, יש צירים חזקים צפופים, אבל אני נושמת ונרגעת. אחרי חצי שעה אני אומרת לה, יאללה תשחררי אותי מהמוניטור כדי שאני אתחיל לזוז. עשתה לי חוקן (לא כזה נורא- אחר כך יושבתי בשירותים חצי שעה)… התיישבתי על הכדור (פיזיו) והתחלתי להתגלגל ולקפץ כדי להוריד אותה למטה. הגיעה רופאה כדי לעשות אולטרסאונד בגלל שהתינוקת גבוהה, פתיחה 5. נשכבתי לנוח קצת ונתתי לש’ שעת מנוחה כי הבוקר כבר עלה ורציתי שיאגור כוחות ללידה עצמה. בהמשך נכנסתי לג’קוזי, כל ציר ש’ המקסים מעסה את הגב, מטפטף לי רסקיו לפה, נשכבתי ונכנסתי לרוגע… שכבתי שעה, רגועה מאוד.

בשעה שבע בבקר התחלפו המשמרות, נפרדתי לשלום מגבי המיילדת המקסימה וביקשתי ממנה שתתן לי מיילדת נעימה… ואז הגיעה שושי.

יצאתי מהג’קוזי והלכתי להגיד שלום לשושי המיילדת. שושי הראתה לי ולש’ תרגילים לקידום הלידה, קצת נענוע, עיסוי בכפות הרגליים מש’ אהובי ועוד פעם לג’קוזי…נשכבתי בג’קוזי ערומה, שושי שלחה את ש’ להביא לי מיץ ענבים- זה היה נהדר הסוכר חיזק אותי, נמנמתי בין הצירים, ש’ לידי שוטף לי את הפנים עם מגבת וככה העברתי עוד שעה וחצי, שושי באה ובדקה לי פתיחה במים- ” את בפתיחה שמונה, התינוקת בספינה 1וחצי- יאללה לחדר לידה”, כל כך שמחתי שהלידה מתקדמת כמו שרציתי ושהכאבים נסבלים!

אמרתי לש’ שיארוז את הדברים שלנו מחדר הצירים לחדר הלידה והוא לא קלט שהלידה ממש מתקדמת…

בדרך לחדר לידה אני מתייעצת עם שושי לגביי שיכוך כאבים, כי בינתיים הכאבים נסבלים אבל בגלל שזו לידה ראשונה לא ידעתי איך הכאבים יהיו בפתיחה 10…החלטתי שאין טעם לקחת אפידורל כי רוב הלידה מאחורי, החלטנו שנתחיל בגז צחוק, כמה שאיפות והגז גרם להרגיש סחרחרה והפסקתי איתו. בינתיים הפתיחה הייתה 9 כבר כמעט שעה, ירדתי לעשות פיפי בסיר וישבתי עליו בערך 15 דק’ וככה העברתי את הצירים.בשלב הזה אמא שלי שהייתה בבית הגיעה כי לא יכלה להתאפק, היא חיכתה בחוץ ומידי פעם הציצה לראות מה שלומנו. הכאבים התחזקו ועברו מהבטן לגב התחתון. הרופאה סבטלנה נכנסה ואמרה שחבל שאני סובלת סתם ואפשר לפקוע את המים ולתת קצת זירוז, היה לי מאוד קשה להחליט מה לעשות ואמרתי לש’ שיחליט. ש’ החליט לזרז את העניינים אז ביקשתי קצת טשטוש בשבילי והרופאה הסכימה. פקיעת המים הייתה נעימה לפתע הרגשתי זרם חמים של מים, הם לא ירדו בבת אחת ואני עוד ביקשתי להריח אותם לראות אם זה באמת ריח של זרע….

הטשטוש אפשר לי לנמנם ואחרי נמנום של מס’ דק’ התעוררתי ושושי אמרה שאני בפתיחה 10 ויאללה לעבודה, ביקשתי עוד 5 דקי לישון ובינתיים ש’ ושושי הכינו את המיטה ללידה ושמו לנו על הידיים צמידי זיהוי. הצירים השתנו והרגשתי (סליחה על התיאור) שאני חייבת לשירותים (למס’ 2), זכרתי מהקורס הכנה ללידה שכשאני ארגיש שאני צריכה קקי זה אומר שהלידה ממש מתקרבת. שושי וש’ אמרו לי להשתחרר- כמובן שכלום לא יצא זו רק ההרגשה (אין ספק שהחוקן משתלם). הרגשתי שאני חייבת לדחוף, אז אמרו שאפשר לדחוף… הרופאה סבטלנה נכנסה נתנה כמה לחיצות על הבטן שלי בכל ציר, ואני בינתיים דוחפת (זה כמו אינסטינקט שהיה בתוכי ופשוט ידעתי איך לדחוף…), ביקשתי משושי לא לחתוך אותי והיא בינתיים משמנת ומרככת את האזור עם שמן שקדים ומגבות חמות. בשלב הזה זה כאב אבל ידעתי שאני קרובה לסוף, כל דחיפה שאלתי עוד כמה נשאר לי וש’ מעודד ומחזיק לי את היד (יותר נכון אני אוחזת בידו חזק חזק) הרגשתי שהכול נפתח שם למטה ולפתע אמרו לנשוף כמו שנושפים על נר ולא לדחוף, שמעתי אותן אומרות שהראש בחוץ ושיש שיער שחור אם אני רוצה לגעת- אמרתי איך יכול להיות שיער שחור הייתי בטוחה שהיא בלונדינית (מזל שהיה עוד הומור בשלב הזה) אמרתי שרק יוציאו אותה. עוד 2 לחיצות ולפתע הרגשתי את התינוקת יוצאת ממני והיא הייתה עלי! 15 דק’ צירי לחץ! השעה הייתה 13:05 בבת אחת הכאבים פסקו, ש’ בכה והתרגש כל כך ואני רק רציתי לדעת שהיא נושמת ובחיים…החזקתי אותה קצת וכיוון שהייתה טיפה מטושטשת מהטשטוש שלי אז המיילדת חתכה את חבל הטבור, ש’ הלך איתה לשקילה ולקחו אותה לילודים כדי לתת זריקת נגד לטשטוש. אמא שלי נכנסה מאושרת ואמרה ששמעה מבחוץ שהייתי גיבורה ושש’ עודד אותי כל הדרך. כמה לחיצות קטנות והשלייה הייתה בחוץ במלואה- הסתכלתי ממש לא נראה נורא… היו לי 2 קרעים קטנים (לא מחתך יזום) הרופא בא לתפור וגם זה לא היה נוראי.

אחרי שעתיים בהתאוששות עליתי למחלקה ואז הביאו לנו את התינוקת הכי מדהימה בעולם. הילי נולדה ב4.3 – יום הולדתו של אבי (איזה מתנה קיבל כסבא עם הנכדה הראשונה), במשקל 3.135, כל מה שש’ ואני עשינו היה להסתכל עליה ולהתמוגג מאושר. אחרי שהתאוששתי קצת, לפתע ש’ מראה לי את המצלמת וידאו. מסתבר שצירי הלחץ מתועדים מהצד, כל החלק האחרון של הלידה רואים אותי מהצד (לא מהקדימה כמובן) ואת כל ההתנהלות של הצוות ושלי ופתאום רואים את התינוקת על הבטן שלי- הקיצר תיעוד מדהים של יציאתה לעולם של הילי.

בחוויה שלי חווית הלידה העצימה אותי כאישה- אמא, את בן זוגי כגבר תומך ואוהב- אבא מדהים ואת הזוגיות שלנו, אין ספק שזה הדבר הכי גדול ומדהים שעברנו בחיים ומאז אני משחזרת את הלידה בראשי במעין געגוע לאותם רגעי אינטימיות מדהימה ויצירת החיים של ביתנו.

אנחנו כבר כמה ימים בבית וההרגשה מיוחדת מאוד, מתרגלים לעייפות שהיא ממש לא נוראית וההנקה שביומיים הראשונים לא הייתה קלה כבר זורמת בקלילות והתינוקת יונקת נהדר.

תודה ענקית לש’ – בעלי, שהוא בן האדם הכי מקסים ותומך שהכרתי ובלעדיו לא הייתי חווה כזאת לידה מעצימה.