סיפור הלידה של נועם

נועם נולד בשבת 13.12 בשעה 1:40
ביום הראשון של חודש תשיעי תכננו להתחיל לסדר את הבית. קנינו ארון והוא הגיע ביום שישי. התחלנו לכבס ולהכנס דברים לארונות ולסדר את החדר של התינוק. בינתיים גם הבטחתי לגיסתי שאני אכין עוגיות, ועשיתי עוגיות שוקולד צ’יפס וקצפיות. היא הגיעה וביקשה שאכין גם בצק שמרים, אז הכנתי. אחר כך צחקו עלי שבגלל כל הדברים האלה התחילה הלידה, כי בקורס אמרו לנו להתחיל לסדר את הבית כשמגיעים הצירים. בערב היינו אמורים להיות אצלה ומאוחר יותר הגיע גם זוג חברים. מהבוקר היו לי כאבים יחסית חזקים באגן, והרגשתי את מה שכבר למדתי לזהות כצרצורים.
בשישי בערב הגענו כמתוכנן, היה כבד ולא נוח אבל לא משהו שהוא מעבר להריון מתקדם. התלוצצנו על זה שאני בכל זאת כבר אוטוטו בתשיעי. בתשע וחצי פתאום הרגשתי כאב חזק יותר, עדין באיזור הבטן ולא הגב, אבל כאב של ממש, לא כמו הצרצורים שהיו קודם, ורטיבות.


הלכתי לשירותים, יש כתם של נוזל  קצת דמי.לא הייתי בטוחה שזה זה. אז שמתי פד וחיכיתי. ניסיתי לתפוס את המבט של החצי ולרמוז לו שאולי קורה כאן משהו, אבל הוא בדיוק הסתכל לכל כיוון אפשרי חוץ מאלי. לא רציתי לשבת כדי לא לדלוף על הספה ונשארתי לעמוד כמו נר חנוכה עד ששמו לב שאני עומדת. אמרתי שאני לא יודעת מה זה, אבל שלדעתי לא כדאי להתרגש כי רוב הסיכויים שזה כלום. בינתיים התחילו גם צירים שהיו די כואבים ודי תכופים (בערך כל 5 דקות). דווקא המים בוששו להגיע, ונראה היה שזה באמת קצת הפרשה וזהו. אחרי 15 דקות בערך שבהן אני חסרת סבלנות לגמרי קופצת כל שניה בשביל משהו אחר, ומשנה תנוחות כל הזמן הרגשתי שוב מים, ובעשר החלטנו ללכת לבית החולים, אז עברנו בבית כדי לקחת תיק, ויצאנו. בינתיים באוטו כבר היו צירים כל 4 דקות, והם היו כואבים ולקחו בערך דקה. חמישה צירים אחר כך הגענו למאיר. ביקשתי שלא יקח אותי פנימה כי חשבתי שההליכה דווקא תעזור לכאבים. הצירים ממשיכים, והחצי צוחק עלי שאם אני מצליחה ללכת תוך כדי הציר כנראה שיש לנו לילה ארוך לבלות ביחד.

הגענו למיון ונכנסנו למוניטור. היה קשה לאתר דופק עוברי בגלל הדופן העבה, ולי לא היתה סבלנות לצוד אותו בין הצירים. רואים באופן מובהק שבכל ציר יש תאוצת דופק, ובין הצירים המכשיר לא מצליח לקלוט כלום. בינתיים גם הגיע הפקק הרירי שהיה בעיקר רירי ופחות פקק, ויותר הרגיש כמו מים סמיכים ודביקים. האחות מודיעה לנו שהיא מקבלת אותנו ושזה אכן ירידת מים, והיא שולחת את החצי למיון לפתוח תיק. אנחנו מחכים לרופאה שמטפלת בזוג אחר בקבלה. סוף כל סוף היא מתפנה. יש איזה בלבול לגבי ההיסטוריה הרפואית שלי, והיא שואלת אותי כל מיני שאלות שנורא לא מעניינות אותו כשאני ממשיכה להתפתל בתדירות די קבועה על הכיסא בגלל צירים. אני הולכת לאולטראסאונד, פתיחה של 2, שוב מליון שאלות והיא פותחת תיק עם גליון המעקב שלי. היא מציינת שלדעתה הלידה לא תיקח הרבה זמן ואנחנו הולכים לחדר לידה, שם מסתובבת מיילדת בשם חגית. עד שאני מתלבשת ועולה על המיטה הפתיחה כבר 4-5 ואני מוכרזת בלידה פעילה. בינתיים הצירים ממשיכים בתכיפות של 2-4, והם כואבים מאוד, קשה לי לנשום וקשה לי לשבת. מצד שני כשאני עומדת קשה לי לעמוד. אני מנסה קצת להזיז אגן, לשנות תנוחה וזוית, ולנשום עמוק ולהוציא לאט. זה לא ממש עוזר, אבל לפחות זה משהו להתעסק איתו.

השעה 12:15, אני מבקשת מהחצי להתקשר לגיסתי שאמורה ללוות אותי בלידה. שואלים אותי אם אני רוצה אפידורל. אני מתלבטת אבל נורא כואב לי ואני אומרת כן. מחברים אותי לערוי והולכים לחפש את המרדימה. הערוי ממשיך, הצירים גם. בין הצירים סבבה. בצירים כואב. אני לא מצליחה לנשום, המיילדת מזכירה לי להאט נשימות כדי לא להיכנס להיפר. המאמץ להתרכז בנשימות ולא בכאב עצום, אבל עוזר קצת לחשוב על משהו אחר. אני כבר בפתיחה 7. מגיעה המרדימה. המיילדת אומרת שלדעתה תהיה לידה קצרה. לא יותר משעתיים, ושואלת אם אני בטוחה שכדאי לי לקחת אפידורל. הכאבים כבר בלתי נסבלים, ואני מבקשת אפידורל. המרדימה מנסה להיכנס, אבל בגלל השומן בגב לא מצליחה. בינתיים אני יושבת, מה שעוזר לצירים. כל ציר אני מרגישה שיורדים מים. אני נענית לצירים ודוחפת. המרדימה לא מצליחה, וגם בכל ציר אני מתקפלת ומתרחקת ממנה (ולוחצת) אז היא לא מצליחה להגיע לחלל האפידורלי.

בשלב הזה אני אומרת לה שתעזוב, נסתדר בלי. היא מדביקה פלסטר כי יש קצת דימום איפה שהיא הכניסה את המחט, אומרת שהיא מצטערת, אני אומרת לה תודה, והיא הולכת.
מסתבר שבחצי שעה שישבתי התינוק כבר ירד בתעלת הלידה, ואפשר כבר ללחוץ באופן רשמי. המיילדת ממליצה לחכות ללחיצה, ולמשוך את הרגליים למעלה כדי להקל על הלחיצה. בדיוק גיסתי הגיעה, היא והחצי תופסים כל אחד רגל, ואני לוחצת. המיילדת מבקשת שמן ומעסה. היא מבקשת בציר הבא לעשות לחיצה ארוכה ולספור עד 7 כדי למצות את הלחיצה, כי מסתבר שאני לוחצת קצר מידי והראש עולה למעלה בכל פעם. זה מאוד עוזר לי ואני לוחצת בצורה יעילה יותר. זה מאוד שורף, אבל הראש כבר בחוץ. המיילדת שוב מבקשת לא ללחוץ, מפתלת את התינוק כדי להוציא את הכתפיים והילד בחוץ. השעה 1:40



שמו את התינוק עלי מיד. אני עוד מבולבלת. מבקשת לחכות עם חיתוך חבל הטבור. אומרים לי הם בדרך כלל לא מחכים כי הדם זורם בחזרה לשליה, אבל הם יעכבו ככל הניתן. שואלים את החצי אם הוא רוצה לחתוך, הוא כמעט מקיא עליהם והם מבינים שלא. הם מתחילים לסדר את המיטה. אני מבקשת את המשקפיים כדי לראות את התינוק.


הוא קצת כחול אבל נראה אמיתי. מתחילה לחשוב שזה שלי. בינתיים יש עוד ציר והשליה מחליקה החוצה בלי מאמץ כמעט בכלל מצידי. המיילדת בודקת שהיא בסדר ומכריזה, מזל טוב. לוקחים את התינוק כדי להלביש ולחמם, מחזירים אחרי כמה דקות והוא שוכב עלי. אני מנסה להניק, לא יודעת אם אני עושה את זה טוב, אבל מה זה משנה. אין חתך אבל יש קרע אחד. אני בלי הרדמה אז צריך לאלחש כדי לתפור. זה די כואב למרות האלחוש, ואני מנסה להתנהג יפה. בינתיים החצי מחזיק את יורש העצר ועושה איתו בונדינג. סוף התפרים, אני עוברת לכיסא כדי שיוכלו לנקות את המיטה. אני יושבת בישיבה מזרחית כי זה הכי פחות כואב. מגיעה כוח עזר לנקות את החדר ולא מאמינה לי שאני ישראלית. ישראליות לא יולדות ככה…
אנחנו הורים…