עוד אשפוז בהייריסק מאחורינו

לא להאמין אבל שחררו אותי הביתה. אחרי שבוע של אשפוז, ואחרי איומים שאני הולכת להיות שם עד ללידה, המצב השתפר מעט והצוואר התארך ל20 מ”מ ובעקבות עומס היסטרי במחלקת ההייריסק והפגיה, החליטו שכרגע אני לא באיום מיידי ללידה  ושאת המנוחה אני יכולה להמשיך בבית בשכיבה במיטה.
הגדירו את המצב שלי כ”יציב” למרות שצוואר מקוצר שנע בין 12-20 בשבוע 28 עם תאומים זה לא כזה להיט. אבל אני מאמינה שכל עוד אני אשמור ואשכב כמה שיותר במיטה אצליח להחזיק.
יש לנו גם קצת בלגן עם השוכרים של הדירה שלנו שדי הכניס אותי לסטרס בחודש האחרון ואני מאמינה שגם זה חלק מהעניין וזה די הוסיף לצירים ולבלגן שלי.
יובלי לקח מאוד קשה את זה שלא הייתי, כעס נורא ולא הבין למה אני לא בבית.
ביום שחזרתי אספתי אותו מהגן ב2(אמא שלי הורידה אותי בבית), הוא אכל ואז לקחתי אותו לישון איתי צהריים. הילד היה גמור כי הוא קם מוקדם באותו היום ובהתחלה התנגד ובכה שהוא לא רוצה לישון ואז זה הפך למעין התקף בכי שכנראה הוא היה צריך לפרוק.
אז הוא בכה במשך רבע שעה ואח”כ כשנרגע חיבק אותי חזק ואמר לי שהיה לו עצוב שלא הייתי בבית.
אחר הצהריים כשקם שאל אם אני לא הולכת שוב לרופא. הוא די חושש מזה.
מאז אני על הספה או במיטה, נחה ושוכבת עם רגליים למעלה, לוקחת כדורים לצירים שאמנם עושים לי מיגרנה נוראית לשעתיים שלוש אבל עדיין זה עדיף על לידה מוקדמת חלילה.

אני מנסה להחזיר את העניינים בבית לשגרה למרות שלא כלכך מצליח לנו. אתמול יובל קם בבוקר עם התקף ברונכיט וסטרידו ובעלי נשאר בבית וגם היום זה קרה. אז שלושתנו פה בבית, אני מרוחה על הספה, בעלי מנסה לעבוד בחדר ויובל נע בין משחקים למחשב לסרטים..

מקוה שמחר הוא יקום במצב תקין וילך לגן, גם הוא וגם אנחנו משתגעים.

היום הלכתי לביקורת בקופה לבדוק את אורך צוואר הרחם, התקצר שוב ל12. האמת שאני פחות מתרגשת כי גם לפני שבוע היה ככה וראינו שהוא דינמי ומתקצר ומתארך במהלך השבוע. מאמינה שאצליח לסחוב ככה עוד חודש לפחות.
עכשיו אני בשבוע 28+3, ככה שאם נגיע ל34 זה יהיה מעולה
מבחינת משקלים הן ממשיכות לעלות יפה, כבר שוקלות 1500 ו-1330 גרם ודי גדולות לשבוע שלהן אז אני מקווה רק שהגוף שלי יעמוד בזה עוד קצת.
אני עובדת חזק על מדיטציות ודמיון מודרך ומקווה שהמנוחה פשוט תועיל.
מותשת מכל השבוע הזה שעבר עלי.
מצד שני שמחה ששוחררתי כי הייתי בטוחה שאני בבית חולים עד ללידה, אבל לשמחתי אני עושה את אותה המנוחה בבית, ישנה יותר טוב , אוכלת יותר טוב ואין מי שיעיר אותי ב7-8 למוניטור או לחץ דם או ארוחת בוקר.
טוב, אמנם החבר’ה פה מעירים אותי, אבל אני יכולה אחרי כן לחזור לנוח.
הלילות נהיו קשים מאוד וארוכים, אני לא ישנה טוב בכלל. הבנות לוחצות לי על הכל, כואב לי ולא נוח, אני קמה כמה פעמים לפיפי מה שמעיר אותי לגמרי וגם יובל התחיל שוב עם ביעותי הלילה בלילות האחרונים וכנראה שזה קשור לכל המצב הזה שלא הייתי בבית.
משתדלת להמשיך עם האופטימיות עד כמה שאפשר ולהאמין שדברים יסתדרו בצורה הטובה ביותר כמו שהם צריכים לקרות.