על חוויית הלידה שלי – ניתוח קיסרי אלקטיבי בשבוע 36

אז הנה הסיפור שלי מנקודת המבט הרגשית החווייתית שלי :

ילדתי בקיסרי, ניתוח אלקטיבי אחרי 9 חודשי הריון ש-3 מתוכם היו במיטה בבית בשמירה עם צירים מוקדמים ודימומים וכללו פאניקה כללית וביקורים שבועיים במיון יולדות (כבר היה לי כרטיס חופשי שבועי והייתי מגוונת בין בתי החולים כדי שלא להשתעמם) , והחודש האחרון לפינאלה (כי אנחנו יסודיים) היה באשפוז בהיי ריסק עם IUGR (עיכוב בגדילת העובר).

מאחר ואני קצת היפרית עם קוצים בתחת התחרפנתי בבית החולים , והרופאים כל הזמן אמרו לי שחשוב שאצליח להגיע לשבוע 36, ושהם מקווים שנצליח לסחוב עם כל הבעיות שליוו אותי במהלך ההריון (לחץ דם, רעלת גבולית, IUGR, דימומים, בעיות קרישיות , צירים מוקדמים , דינמיקה צוארית משבוע 25, ועוד ירקות.)
כאשר הגעתי לשבוע 35 תפסתי את הרופא שלי שגם היה מנהל המחלקה והודעתי לו (כן, הודעתי) שיבחר באיזה יום בשבוע הבא הוא מנתח אותי כי אני אהיה כבר בשבוע 36. הוא אמר לי בואי נמתין עוד קצת, אמרתי לו שלא מעניין אותי ומוציאים ממני את הילד אחרת אני אצטרך מיטה במחלקה הפסיכיאטרית.

הוא קבע לי תאריך והייתי מאושרת בידיעה שהסיוט הזה כבר יסתיים (להזכירכם, אחרי שבועיים וחצי של אשפוז בהיי ריסק).
הגיע היום המיוחל , עם קצת היסטריה מצידי, אבל כל הזמן דיברתי אל יובל ואמרתי לו “אמא אוהבת אותך חמוד שלי” וליטפתי את הבטן, ואמרתי לעצמי “תרגעי, עוד מעט תראי אותו סוף סוף ותוכלי להחזיק אותו בידיים שלך”.

מאחר והייתי בשמירת הריון ארוכה, ושרצתי בפורומים של הריון ולידה, היה לי ברור כבר מתחילת ההריון שאני הולכת ללדת בלידה טבעית, בלי אפידורל, ושהיא הולכת להיות קלה וכיפית וחוויה מעצימה.
יובל החליט שיותר נוח לו לשבת על התחת בפנאן עם הראש תקוע לי בתוך הריאות ועם הרגליים למעלה שמכסחות לי את הצלעות ודפנות הבטן.. וככה הוא היה משבוע 30 בערך והיה לו נוח, אז הוא נשאר ככה.
אז הנה הלכה הפנטזיה של לידה טבעית וכיפית ..

נכנסתי לחדר הניתוח, קצת לא נעים, השכיבו אותי על המיטה אחרי האפידורל, ואז נכנס הרופא המדהים שלי שגם ניתח אותי, מהרגע שראיתי אותו הכל היה בסדר, בעלי נכנס, ואחרי כמה דקות ראיתי יצור לבנבן מעל הוילון, ואחרי 2 דקות שניקו אותו והביאו לי לראות אותו הוא היה התינוק הכי חמוד שראיתי והייתי בהלם שיצא לי ילד כזה יפה וברור..
מאותו רגע הייתי בהיי, לא עניין אותי כלום, סיממו אותי כמו שצריך, בעלי התרוצץ בין התינוק לביני בהתאוששות , הראה לי עוד ועוד תמונות שלו וזה היה היום המאושר בחיי. אחרי 6 שעות קמתי כמו פנתרה בשביל להניק אותו (אפילו רבתי עם האחות שרצתה שאמשיך לנוח עוד שעה ואיימתי עליה שאם היא לא מוציאה לי את הקטטר אני מוציאה אותו לבד). בעלי הביא לי כיסא גלגלים, התעצבנתי עליו בדרך לתינוקיה ורציתי ללכת וקמתי וגם הצלחתי.
לא עניין אותי שום דבר חוץ מלהחזיק את התינוק שלי כבר בידיים…

גיליתי על עצמי שכשאני רוצה , אני יכולה הכל!!!
כאב לי , מאוד אפילו (אופטלגין נוזלי זו לא מילה גסה), אבל פתאום הבנתי שיש לי אחריות ושיש יצור שתלוי רק בי ושהוא זקוק לי ולחום שלי, אולי זה ההורמונים, אולי האדרנלין, אולי החוויה, אבל כוח פנימי שלא ידעתי שקיים בתוכי גרם לי לקום ולתפקד. הייתי בטוחה שאני אהיה עוד אחת מאלה ששוכבות במיטה חצי מהיום אחרי הלידה כי הן צריכות להתאושש ולנוח אחרי הלידה, אבל היה לי ברור שהתינוק שלי זקוק לי ולחום שלי ושאני צריכה להיות צמודה אליו. מאחר והוא נולד גבולי על פגות – 2115 גר’ אז הוא היה ביחידת מעבר ולא היתה אפשרות להוציא אותו מהתינוקיה כך שהייתי חייבת לטפל בו רק שם וכל שעה וחצי לעשות הלוך וחזור את המסלול מהחדר עד לתינוקיה (להזכירכם, אחרי קיסרי).

אפילו האחיות במחלקה נדהמו לראות אותי אחרי הלידה קמה להאכיל אותו כל 3 שעות , 24 שעות ביממה אחרי שבתקופת האשפוז בהיי ריסק נבחתי על מי שהעז להתקרב אלי לחדר לפני 9 בבוקר, לא נתתי לאף אחד להאכיל או לחתל אותו ( בתינוקיה) והייתי צמודה אליו כל זמן העירות שלו.

גיליתי שאני אמא הרבה יותר טובה ממה שחשבתי שאני אהיה, שיש לי כח רצון מטורף, גיליתי בעצמי יכולת לאהוב בלי גבול, גיליתי יכולת להתמודד עם כאבים ועם הפחדים הכי גדולים שלי, ושקיסרי זו לא חויה נוראית כל כך אם מתכוננים אליה נפשית כמו שצריך. אני, שהייתי חושבת שתינוקות זה רק דבר “חמוד” וזה נראה לי כמו פרוייקט מסובך לטפל בהם 24 שעות ביממה, התאהבתי בילד שלי מהשניה הראשונה שראיתי אותו(נשבעת שזו לא קלישאה וזה באמת קרה לי!) ומאותו רגע הוא הפך להיות הדבר הכי חשוב בעולם מבחינתי.

לגבי הלידות הבאות- יש בי סקרנות לנסות לידה טבעית ולראות איך היא תתפתח, אבל אם אראה שזה נתקע לא אהסס להצביע לכיוון חדר הניתוח הקרוב.. אבל למה לחשוב שלילי????