עצב של פרידה

אז הימים נוקפים. יום חמישי עבר. נשאר שישי ושבת ובראשון נפגשים אצל המגשר לשיחה. לעבור על הרכוש. לעבור על ההסכם. זה אמור לקחת כמה פגישות עד שמגיעים להסכמה.

אני לאט לאט מעכלת עוד קצת ועוד קצת. שזהו.

הרגעים הקטנים האלה, שאני יושבת עם עצמי, או כשאני כאובה מדלקת פרקים והוא שם ומחליט שהוא לא שם ומשאיר אותי להתמודד לבד עם הכל. לא מעניין אותו שאני מרוסקת ומותשת. שכואב לי, שאני זקוקה לעזרה, ועוד לא דיברתי בכלל על תמיכה. זו פריבילגיה ששמורה לעשירים . ואני מוצאת את עצמי טרודה בעבודה שאני לא מצליחה לעשות כבר כמה ימים ובלחץ של דברים לטפל בהם ויודעת שעד שהילדים ירדמו אני כבר אהיה עייפה מדי כדי לעבוד. ושמחר בבוקר הוא בקורס ואני לבד עם הבנות. ושיש סיכוי שבעוד יומיים זה הולך להיות המצב. הוא לא יהיה פה יותר.

אז כן, יהיו לו יומיים שלושה בשבוע ואולי גם יותר אם הוא ירצה כדי להיות עם הילדים. ואולי יהיה לי קצת אויר לנשימה.

ברור לי שיקח לי קצת זמן להתאפס על עצמי בחזרה, להתאפס על הבית והדבר הראשון יהיה להביא עוזרת ולהתלבש על הכביסות, הבלגן והלכלוך כדי שיהיה פה קצת יותר נעים.

אין ברירה, אני אצטרך להסתגל למציאות חדשה.

היום דיברנו. אמרתי לו שבכל זאת, אמנם הוא יוצא מהבית ואני נשארת בו עם הילדים כרגע כי זה מה שהכי טוב ויציב עבורם, אבל אני זו שאצטרך להיות איתם יום ולילה וכשהם חולים ולקום בלילות ולהתמודד עם רוב הדברים שעוברים עליהם. זה אומר שיהיה לי פחות זמן לעבוד כי לא תהיה לי יותר הפריבילגיה של לשבת לעבוד לתוך השעות הקטנות של הלילה ולהשלים עוד שעתיים שלוש של שינה בבוקר כשהוא מארגן את הילדים לגן ולבית הספר. זה אומר שאני מעכשיו מארגנת אותם לבד ולוקחת אותם ומחזירה אותם אלא אם כן הוא ימצא סידור נוח שהם יוכלו לישון אצלו.

ופתאום הבית הזה יהיה רק שלי ושל הילדים וכבר לא שלו.

הוא כבר לא יגור איתנו.

אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר עליו ואיך הוא מרגיש. אני יודעת שקשה לו וכואב לי גם על זה.

היום דיברנו. הגענו להבנות. ששנינו מבינים שזה כבר לא טוב לאף אחד מאיתנו ובטח שלא לילדים. שאי אפשר להמשיך ככה. שיכול להיות לנו יותר טוב.

הוא ניסה להכניס לי והתעלמתי באלגנטיות. לא להגרר לקרב. אבל זה כואב.

כשהבן אדם שחיית איתו במשך 12 שנה פתאום כבר לא מרגיש כמו בן זוג.

אחר כך היתה דרמה קטנה עם יובל. הוא הוציא כמה הערות בנוכחותו לגביי ולגבי התפקוד שלי כאמא. כשהילד עושה עליו מניפולציות כי לא בא לו ללכת לצהרון , אבל שנינו יודעים טוב מאוד שאי אפשר לעבוד כשהוא בבית ושבכל זאת הוא בצהרון אצל חבר ולא בבית הספר כדי שיהיה לו אוכל חם וטרי ויחס חם ואוהב לשעתיים האלה עד 4. הוא ליווה אותו וחזר בדמעות. אמר לי שאנחנו הורסים את הילדים ורצה לדעת אם יש עדיין דרך חזרה. לא כל כך ידעתי מה להגיד לו. כאב לי לראות אותו ככה בוכה. כשמשהו התרכך ונשבר בו.

וכן, אני יודעת שזה בגללי. ויש לי לא מעט נקיפות מצפון. מה בסך הכל ביקשתי ? להיות מאושרת? ואולי אני מגזימה?

אמרתי לו שאני באמת לא יודעת.

הוא כעס וזרק משהו והלך לסלון. הלכתי לישון.

התעוררתי עם גוף כואב והוא רק התקיף ועשה כל מה שאפשר כדי להחזיר לי. זה כואב. ככה.

מקווה שיגמר מהר.