רגע לפני גרידה..

לא להאמין, הסיוט הארוך הזה הולך סוף סוף להסתיים מחר.

אחרי חודש וחצי ארוכים ומתישים ועוד יום אחד ארוך וקשה היום מחר אני מקוה שאחר הצהריים אני כבר אהיה אחרי.

ניסיתי לחשוב כל היום איך אני מתארת את מה שעובר עלי ואת מה שאני מרגישה ואני לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות.

זה מעין כאב מהול בעצב, שצץ ומופיע רק כשיש לי זמן לבד עם עצמי, לכן השתדלתי להיות עסוקה לאחרונה ולפעמים אני תוהה, כמו שבעלי אומר, למה אני כל כך עצובה, זה הרי הריון שהתחיל ולא התפתח וזה לא שיש שם ממש עובר, אולי איזה אוסף של תאים , אבל מצד שני יש בטן של הריון, בחילות והורמונים. המון הורמונים שגורמים לי לצאת מאיפוס .

וכן, זה עצוב , זו הציפיה הזו, זו כל ההתחלה המעיקה הזו של הבחילות הנוראיות והחוסר ודאות ועכשיו לעבור את הכל מחדש..

רק המחשבה על כך מעייפת אותי ובינתים אני לוקחת את הזמן להחלים עוד חודש, עוד חודשיים וניתן להריון הבא לקרות לבד.

הדבר הכי מתסכל בכל הסיפור של ההפלה זה הסביבה. היא לא יודעת איך לאכול אותך , איך להתמודד, איך להגיב, ורוב הדברים שיאמרו או יעשו יכאיבו לך או יעשו לך רע על הנשמה במקום טוב.

אמא שלי ביום שישי האחרון ניסתה “להוציא אותי” מזה , מהבאסה, מהפרצוף, ובדרכה שלה היא בחרה לצעוק עלי ולכעוס עלי שאני אחליט שאני יוצאת מזה וזהו.

זה גרם לאפקט ההפוך. זה רק עשה לי הרבה יותר רע ובחרתי לקחת את עצמי ולהתפנות משם.

זקוקה לשקט, לדברים שעושים לי טוב ובינתיים בחרתי לתפוס מרחק ולהקיף את עצמי בסביבה תומכת.

למינריה לפני גרידה

חזרנו עכשיו ממיון נשים. עשו לי למינריה או ליתר דיוק ניסו לעשות.

למינריה זה תהליך שבו מכניסים מעין מקל קטן שעשוי מאצות לצוואר הרחם, והוא סופח נוזלים ואמור להתרחב ולהרחיב בהדרגה את צוואר הרחם.

מה ששכחו לציין זה שהתהליך הזה כואב. מאוד.

מחר הגרידה בבוקר, והתכנון היה שהמקל אצה הזה (צילמתי, אעלה כשיהיה לי כוח) ירחיב לי לאט לאט את צוואר הרחם, מכניסים אותו ואח”כ מוסיפים ספוגיות עם פולידין כדי לחטא את המקום.

בשיחה כשקיבלו אותנו במיון האחות הסבירה לי בקצרה על התהליך, אמרה שזה לא כואב, אבל “קצת לא נעים”..

כנראה שהיא לא רצתה להפחיד אותי.

חוץ מזה שכבר עברתי התקנה של התקן תוך רחמי שהיתה די זוועתית וכואבת, אז הייתי בטוחה שקטן עלי..

טעיתי.

חיכינו בסבלנות שעה וחצי, ואז רופא חביב קיבל אותנו, בחור צעיר, נעים ואדיב, שמחתי שלפחות אני נתקלת בפנים נעימות אחרי אין ספור סיפורי זוועה ששמעתי על רופאים אנטיפתיים במיון.

הוא אמר שצוואר הרחם שלי אחורי וגבוה ולכן הגישה אליו קצת מורכבת ומסובכת. במהלך 10 דקות בערך שהרגישו כמו נצח, הוא ניסה להחדיר את הדבר הקטן הזה וזה היה כאבי תופת!

מזל שביקשתי מבעלי לבוא ולהיות לידי כי אחרת או שהייתי מתעלפת או שהייתי בורחת משם באמצע. מחצתי לו את היד כשהוא החזיק לי אותה בזמן שהרופא התעסק שם עם העניינים. זה כאב. מאוד. יש לי סף כאב די גבוה אחרי 4 חודשים עם צירים בהריון הקודם, תאמינו לי שאני יודעת להתמודד עם כאב, אבל זה היה כאב חד שפילח לי את הרחם והגב. צירים זה בקטנה.

אחרי כמה דקות המשימה הושלמה. הוא הצליח להחדיר את זה. הוא חיטא את המקום ועשה וידוא שזה אכן מונח כמו שצריך, והוא ראה שזה החליק החוצה.

שאלתי אם אין שום אפשרות לדחות את זה למצב שבו אני מורדמת, שיעשו לי מה שהם רוצים, רק שאני לא אסבול את הכאבים האלה שוב. הוא ראה שסבלתי וממש התנצל. יצא החוצה, אמר לי לנוח כמה דקות ולתת לגוף להרגע.

אחרי כמה דקות הוא חזר, אמר שהתייעץ עם רופא בכיר והרופא אישר שנוותר על התהליך כי כנראה שבכל זאת צוואר הרחם קצת פתוח, אחרת המקל לא היה אמור לצאת.

לא אכפת לי מה באמת היה שם, או מה יעשו לי מחר, כל עוד לא נאלצתי לחוות שוב את הסבל וכאבי התופת הללו.

מזל שבעלי בא איתי, כי אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה לבד או נוהגת אח”כ חזרה.

חזרתי הביתה, הרחם שלי קצת התעוררה לפעילות וקצת כואבת, הקטנצ’יק עדיין היה ער. באתי אליו למיטה וחיבקתי אותו , הסנפתי אותו ואת הריח המתוק שלו, ונרגעתי. גם הוא נרגע ונרדם תוך 3 דקות.

ברגעים כאלה אני מודה שיש לי אותו . עם כל זה שהוא שובב ומתיש ומחרפן אותי לפעמים, אני מתה עליו, הוא מתוק ומדהים..

בקיצור, מחר בבוקר גרידה, היום הפנמתי שבימים הקרובים הבטן ההריונית שלי תיעלם. קצת התלבטתי אם לצלם אותה למזכרת , אבל ברור לי שזה סתם יכאיב לי אח”כ לראות אותה.

מקווה שבתוך כמה חודשים שוב תהיה לי בטן הריונית כזו, ואולי עד אז אצליח אפילו להוריד עוד כמה ק”ג כך שאתחיל במשקל יותר נמוך ונוח את ההריון הבא.

אשתדל לעדכן מחר, תודה לכולכם..