שיחה על עובדות החיים עם יובל

עוד חודש יובל יהיה בן 5. אני נפעמת כל פעם מחדש מהיציאות שלו ומהבגרות. כולה בן 5.

ההתפתחות של הקטנטנים שלנו בדור הזה פשוט מדהימה. אני חושבת שכשאני הייתי בגילו הייתי הרבה פחות חכמה, אולי זה עולם האינטרנט, אולי הטלויזיה, אולי זה שהכל כל כך אבל כל כך נגיש!

אתמול ישבנו יחד בערב וראינו טלויזיה והראו אישה בהריון שעוברת בדיקת אולטראסאונד והראו את העובר בבטן.

ואז יובל אומר לי “אמא, נכון שגם מיה ונוגה היו בבטן שלך כשהן היו תינוקות ממש קטנות?”

ועניתי לו “כן”.

ואז הוא אומר לי “את יודעת אמא, אני לא ראיתי איך הוציאו אותן מהבטן”

ואז אמרתי לו שהרופא עשה פתח בבטן של אמא והוציא אותן.

ואז הגיע המשפט הבא : “אבל אם הרופא יחתוך לך את הבטן עם סכין חדה את יכולה להיות מתה וזה יכאב לך!”

באותן שניות לא ממש ידעתי איך להגיב לדבר כזה, הרי לא דיברנו איתו מעולם על מוות. ואז אמרתי לו שזו לא סכין חדה ושזה מכשיר מיוחד והרופא עשה לי זריקה ולא הרגשתי כלום וזה לא כאב (אלק). ואז אמרתי לו שגם הוא יצא מהבטן שלי.

ואז הוא אמר “אני רוצה לראות מאיפה יצאתי”,

אז מאחר והוא והאחיות שלו נולדו בניתוח קיסרי, הראיתי לו את הצלקת בבטן שהיום היא מעין סימן יחסית סימפטי . הוא הסתכל וראה ואז אמר “אבל למה הרופא לא עשה 3 חורים והוציא אותי מחור ואת מיה מחור ואת נוגה מחור אחר?” אמרתי לו שכולם יצאו מהפתח בבטן. והוא המשיך “אבל למה הוא לא עשה לך 3 חורים? שלכל אחד יהיה חור משלו?” אז הסברתי לו שלא צריך.

פה בערך הסתיימה השיחה כשאני חושבת לעצמי מאיפה הילד מביא את השאלות האלה.. ואז הוא אמר “אבל אמא, אני לא ראיתי איך הרופא הכניס אותן לבטן שלך בהתחלה”.

אז אמרתי לו שהן פשוט גדלו בבטן שלי והיו בהתחלה גרגיר קטן שהלך וגדל עד שהן הפכו לתינוקות. מוקדם מדי לשיחה הזו כרגע ..

כשהייתי בתחילת ההריון, בשבוע 6, יצאה לי בטן ממש בהתחלה, גם בהריון של הבנות וגם בהריון שלפניו, זה שהסתיים בהפלה חצי שנה קודם לכן. בשני המקרים, הוא בא אלי בשבוע 6, נגע לי בבטן ואמר לי ” אמא, גדלה לך הבטן, נכון שיש לך תינוק?” וזה מבלי שהזכרנו את המילה הריון בבית ורק אני ובעלי דיברנו על זה ולא בנוכחותו. או יציאה נוספת, שבוע אחרי הלידה אחרי שכל הזמן הוא היה אומר לי “ואוו הבטן שלך ממש גדולה!” אז אמרתי לו “הנה, עכשיו אין לאמא בטן גדולה”, אז הוא אמר לי “נכון, אבל עדיין יש לך קצת בטן”..

זה ממש מהמם לראות איך ילדים קטנים תופסים את הדברים שלנו נראים טריוויאליים לחלוטין, ואיזו נקודת מבט שונה יש להם ביחס אלינו.

היום בצהריים, ישבנו לאכול. ואז ככה פתאום, משום מקום הוא הנחית עלי את השאלה הבאה : “אבל אמא, נכון שהרופא חתך לך את הבטן עם סכין חדה מאוד? וזה לא כאב לך?” לקחתי נשימה עמוקה והסברתי לו שהרופא שם לי הרדמה בבטן שאני לא ארגיש כלום. והוא המשיך והקשה “מה ישנת?” ואני אמרתי לו שלא, אבל לא כאב לי.

אחר כך הלכתי לישון צהריים, קראתי לו לבוא לידי, חיבקתי אותו והצלחתי לכמה דקות לגרום לו לחבק אותי ולהתרפק עלי קצת, כמו שהוא היה עושה עד לא מזמן, לפני שמיה ונוגה הגיעו. מאז הוא לא ממש מרשה לעצמו להתפנק ככה, אבל לכמה דקות היינו שוב רק שנינו. ואז הקוצים בתחת שלו התחילו להציק והוא ברח לסלון..

מבינה שהקטנצ’יק שלי כבר לא כזה קטנצ’יק והרגשתי שהוא קצת חרד לי ולשלומי ושהמחשבה שמישהו חתך לאמא שלו את הבטן עם סכין מלחיצה אותו. במחשבה שניה אולי הייתי צריכה לענות אחרת, אבל איך עונים לשאלות האלה?

כנראה שכל התשובות נכונות ולא נכונות..