שלשום לפני שנה – ההפלה והגרידה

רק היום שמתי לב לתאריך, ובין היתר לאיזה יום היום. ככה זה כששוכבים חלק נכבד מהיום במיטה , מושבתים מכדורים וכואבים עם צירים , לפעמים מאבדים קצת את החיבור למציאות.
ואמנם לא היה שם הרבה, אבל היה שם משהו.
שלשום, לפני שנה, ב6.12.10, עברתי גרידה.
זה היה שבוע 11+3, ואני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול.
את ההריון ההוא שהיה מלא בתקווה לעוד ילד או ילדה, שהתחיל יפה, שהתחיל רגיל לגמרי, כמו ההריון של יובל, עד שהגענו לשבוע 6 והיה רק שק הריון ריק.
אז חיכיתי עוד שבוע ועוד שבוע, ועדיין, השק לא התמלא ורק התכווץ ואיבד צורה עד שבשבוע 8 וחצי הרופא אמר לי שזה כבר כנראה לא יקרה הפעם.
הייתי שבורה לגמרי.
היה לי משבר אמון קשה בגוף שלי.
אני, שרגילה להשיג מה שאני רוצה פתאום מאבדת שליטה על החיים שלי. על הגוף שלי.
הרגשתי שהוא בגד בי, אם הוא לא מצליח להחזיק הריון.
פתאום עלו חששות שכבר לא אוכל להרות שוב. שהנה, אני נכנסת לסטטיסטיקות של אלו שמפילות פעם אחרי פעם ועם הבעיות קרישיות שלי יש לי נתונים להיות שם.
אז לקחנו 2 סיבובים של כדורי ציטוטק שלא עזרו וב6.12, החלטתי לשים לזה קץ.
לעשות גרידה.
השתדלתי להיות מאוד קרה באותו היום, בכיתי המון לפני, אבל ברגע ששמתי את החלוק של בית החולים ואמרו לי שעוד חצי שעה אני נכנסת לניתוח, התחלתי לבכות.
שוב נשברתי.
לא ברור אם זה היה מהידיעה שיש משהו מת בתוכי שגורם לי להרגיש ולהראות בהריון או זה שאני רוצה כבר לחזור לשפיות, לחזור למצב רגיל.
ואז הגיע תורי. לקחו אותי לחדר ניתוח, אני זוכרת את התמונות שהיו על המכשיר של התאורה מעל הראש שלי – בראד פיט, ג’ורג’ קלוני ועוד כמה חתיכים , סתם שהנשים ירדמו עם חלומות נעימים..
עשה לי חיוך קטן ונרדמתי. התעוררתי אחרי רבע שעה, אחרי שינה מאוד עמוקה, מהטובות שהיו לי , ופתאום הרגשתי סוג של הקלה.
הכבדות הזו שנלווית להריון לא היתה שם.
משהו בגוף שלי הרגיש משוחרר.
תוך חצי שעה כבר קמתי לשירותים וההיפר שלי עלה. רציתי לחזור לשפיות ולשגרה ומהר.
אז עשינו סיבוב בקניון, קנינו מתנה לילד, הלכנו לאכול ארוחת צהריים (הייתי אחרי 20 שעות של צום), היו לי עוד כמה ימים קשים בבית של לעכל את החויה ולהפרד.
לא רציתי לשמוע על עוד הריון. הרגשתי חלל עצום שנפער לי בבטן.
פחדתי להתאכזב שוב. פחדתי שיפול שוב.

אבל אחרי 3 שבועות התחלתי להרגיש סימנים של ביוץ ומשהו בי רצה לנסות למלא את החלל הזה שוב.

אם היו אומרים לי אז בימים הקשים האלה ששנה אחרי אני אהיה בשבוע 30, עם תאומות בבטן, לא הייתי מאמינה בחיים.
אבל כנראה שההריון ההוא לא היה אמור להיות.
ועכשיו, כנגד כל הסיכויים יש לי שתי בנות מתוקות, שנקלטו באופן ספונטני לגמרי, ואני הולכת להיות אמא ל3 בקרוב.
לא מעכלת.

אבל משהו בי תמיד יזכור את ההריון ההוא. נותרה בי איזושהי צלקת מזה. אני תמיד אזכור את ה6.12 כיום עצוב.
אבל מצד שני אני כל כך שמחה שהנה, היום אני כבר בהריון שוב.
הרופאים בהתחלה היו מאוד פסימיים לגביי, וגם עכשיו אני מתנדנדת על גבול דק מאוד של להיות על סף לידה אבל משהו בי רגוע וסוג של אמונה שמה שצריך לקרות יקרה.
זה יבוא בזמן הנכון.
אני מצידי אעשה מה שאני יכולה כדי לשמור ולנוח כמה שיותר ולתת להן להבשיל עוד קצת בפנים לפני שיצאו, ואין לי הרבה מה לעשות.
יש דברים שהם לא בשליטה שלנו. ההוא למעלה יחליט מתי הן יבואו.

אז לאלו שקוראות אותי עכשיו, שאולי הגיעו לפוסט הזה אחרי שעברו הפלה או לקראת הפלה וחיפשו מידע, אז זה לא סוף העולם,
ושנכון שזה קשה וכואב, אבל החיים ממשיכים וחיים חדשים יכולים להיווצר ברחם ובגוף שלנו.
צריך רק להאמין שהגוף ידע מה לעשות ושזה יגיע בזמן הנכון.
ובנימה אופטימית זו אני מקווה ללדת רק בעוד חודש.
היום אני יודעת להעריך יותר הריון ואת היכולת ללדת ילד בריא ואני יודעת שזה לא מובן מאליו.
עד עכשיו לא רציתי לקנות שום דבר לקראת הלידה, פשוט פחדתי.
ועכשיו אני מנסה להתגבר על הפחד הזה באמונה שהן יצאו בזמן ויהיו בסדר.