תשליך. להיות אמא בתהליך פרידה

ימים לא פשוטים עוברים עלי לאחרונה. אני חושבת שהיום אני כבר במצב שאני יכולה להרשות לעצמי לשתף ולחשוף עוד טפח ממה שקורה בחיים שלי בתקופה האחרונה. זה פשוט שם.

לא קל. לא פשוט. אבל אופטימי.

לצד הקושי והכאב יש איזושהי תחושת הקלה. תחושה שהנה, יהיה מכאן יותר טוב. שצריך להסכים להרפות.

אני מודה שיש רגעים שמבליחות לי למודע כל מיני מחשבות של מה לעזאזל קורה פה ומה אני עושה ואולי הכל טעות. ואז מגיעים ערבים כמו עכשיו שאני משוטטת בפייסבוק ועוברת על תמונות שלי כדי למצוא איזושהי תמונה בשביל פוסט שאני רוצה להעלות ונתקלת בכל מיני תמונות מהחיים שלי ושלו בשנים האחרונות.

ברובן יש רגעים שמחים, אבל יש שם לא מעט תמונות מסיטואציות וחוויות שעברתי יחד איתו, תמונות שלכאורה משקפות רגע ספציפי שמח אבל לא רואים את מה שהיה לפני ואחרי. את המריבות, את הברוגזים, את השתיקות, את הכאב, את העצב.

רואים רק רגע אחד מסוים.

רגע אחד שמנציח נקודה מסוימת בזמן. גם במפגשים עם חברים, מקרים שבהם אני זוכרת שהייתי מגיעה למצבי קצה ורוצה רק להיעלם ולברוח אחרי עוד מריבה קשה. כל מיני תמונות שלצופה התמים ייראו כמו עוד תמונה משפחתית יפה ומאושרת אבל לי הן אומרות הרבה יותר מזה. ואני בטוחה שגם לו.

אז משהו בי עובר מעין תהליך של פרידה. תהליך של ניקוי. אני עושה מעין “תשליך” לכל הדברים הרעים והכואבים. מוכנה לשחרר אותם. מוכנה לשחרר את הלב שלי ואת הפגיעה. מוכנה לשחרר אותו. מהציפיות, מהאכזבות, מהכעס.

תמיד התקופה הזו של חגי תשרי היא תקופה של חשבון נפש עבורי, לקראת יום ההולדת שלי שחל עוד שבועיים בערך (6 לאוקטובר), והשנה, אני חוגגת בצורה קצת שונה מבד”כ.

עדיין לא ברור לי אם אני אחגוג. בשנים האחרונות יום ההולדת שלי היה יום די עצוב בתחושה שלי.

משהו שם בזוגיות בינינו לא עבד.

את יום ההולדת 30 שלי העברתי בדיכאון מאוד קשה כשאני בשמירת הריון , בשבוע 25 בערך כשאני מרותקת למיטה אחרי כמה חודשים כאלה. והכל הלך לא כמו שציפיתי. הייתי בהריון עם תאומות, במקום לא כל כך בטוח בזוגיות שלי, ורגע לפני שיצאתי מהבית כדי לקום ולעזוב עם תיק לאמא שלי, הוא הגיע עם פרחים וביקש שאפרגן לו לפרגן לי ולחגוג לי. אז יצאנו להסתובב קצת, אכלנו במסעדה והיה ערב שבתחושה הכללית שלי היה מבאס. לא ככה תכננתי לחגוג החלפת עשור.

ביום הולדת 31 שוב, היתה לנו מריבה קשה, הייתי בדיכאון קשה ובסוף חברה סחבה אותי לצאת ולהנות קצת.

ביום הולדת 32, בשנה שעברה, כבר היינו במצב ממש לא טוב. והוא מצידו השתדל והתאמץ ולקח אותי למסאז וביליתי את הבוקר כשאני כועסת עליו וכואבת ולא בטוחה שאני רוצה להמשיך.

עצוב לי כשאני נזכרת בזה. אבל הכתובת היתה על הקיר.

ועדיין. אני לא כועסת. יודעת שהכל היה מדויק. כל מה שעברנו כדי שנגיע לאן שנגיע, שנעשה יחד 3 ילדים מופלאים שממלאים את החיים שלי בהרבה אור (למרות שהם לא פשוטים) ונותנים לחיים שלי משמעות אדירה.

ועכשיו, אני רגע לפני יום הולדת 33, במצב ביניים, בין זוגיות לפרידה, בלי שום דבר ברור ברקע כשכל התהליך הזה של הפרידה פשוט תקוע בגלל כל מיני סיבות שלא כל כך ברורות לי.

כאילו משהו תוקע שם. לא משתחרר.

אני רוצה כבר להיות אחרי ומבינה שזה תהליך ושהוא צריך את הזמן שלו.

אני עושה עבודה על לשחרר. להרפות, להסכים להמשיך בלעדיו, לסמוך על עצמי שאסתדר. לסמוך על היקום שיתן לי מה שאני צריכה. שיביא אותי לאן שאני צריכה להגיע.

היום קיפלתי כביסה והיו שם כמה בגדים שלו שקיפלתי והכנסתי לארון החצי ריק שלו, ופתאום לרגע קט מבליח איזשהו זכרון ממנו ומשהו בי נורא רוצה לחבק אותו פתאום. כי גם אם אנחנו נפרדים, אי אפשר להתעלם מכמעט 13 שנה של ביחד. 13 שנה שהוא היה חלק מהחיים שלי.

והתהליך הזה של הפרידה לא פשוט. והוא עושה את זה מורכב. והוא מקשה. ואולי אני צריכה שהוא יקשה כדי שיהיה לי קל יותר לקום וללכת.

ובין לבין יש לי מעט מאוד רגעים עם עצמי, רגעים שבהם אני מוכנה להיות שם עם הכאב הזה, להרגיש אותו ולא לברוח שוב לעבודה, לבית או לילדים. להיות נוכחת ברגע הזה הכואב ולחוש אותו. לאפשר לו להיות כדי שיתנקה.

להסכים לכאוב את זה.

תוך כדי כתיבת הפוסט עולה לי המילה תשליך.

עשיתי חיפוש קצר בויקיפדיה.

נראה לי שאלך לים מחר, לנקות את עצמי אנרגטית. לשחרר את כל הכאב הזה. לקראת השנה החדשה, לקראת היומולדת שלי שמגיע אוטוטו. להתחיל ממקום נקי אנרגטית. לשים מאחור את השליש מהחיים שלי איתו, לצעוד קדימה למקום אחר, ברור ונקי יותר.

וכן. יש רגעים שבהם אני חושבת שאולי כדאי לנסות. שאולי זה הדבר הכי מטומטם בעולם להפרד, שזה לא הגיוני בכלל להפרד ומה נסגר איתי. ואני רואה אותו. וכואב לי. ועצוב לי שאנחנו ככה. שאנחנו כבר לא יכולים לשבת ולדבר את זה , אבל האמת היא שכבר הרבה שנים פשוט שכחנו איך עושים את זה. את הביחד הזה. במה שקשור לעסק אנחנו מעולים יחד. אבל במה שקשור אלינו, זה כבר לא זה.

מנסה להפריד את עצמי מהבחירה שלו ולבחור אחרת. לבחור להיות שמחה, בתדר גבוה ושמח. להבין שזה המצב. שזו המציאות. שאין עוד מה לנסות.

להסכים לשחרר את האהבה הגדולה הזו שהיתה בינינו, לתת לה ללכת. לשחרר אותו, לשחרר את עצמי.

לשמוח ולחיות למרות הכל.

גם אם זה כואב כרגע.

אני רואה איך חזרתי לנשום לאט לאט בלעדיו ואיך הרבה יותר טוב לי בלבד שלי. ולמרות המחיר הכבד שיש פה אני בוחרת להמשיך במסע הזה שהתחלתי.

אני מזמנת לי יום הולדת שמח. לחגוג עם חברים. להחליף אנרגיות. להתחבר לתדר של שמחה.

השנה יום ההולדת שלי לא יוצא על יום כיפור סוף סוף אלא יומיים אחרי, אז אולי עוד נחגוג כמו שצריך.

וזהו. מניחה את זה. משחררת. מוכנה להמשיך הלאה במסע הזה של החיים שלי. לברוא לעצמי מציאות שמחה.

ואפרופו בריאת מציאות, עשיתי תהליך מאוד עמוק ומשמעותי עם עצמי בשנתיים האחרונות במטרה למצוא את עצמי, למצוא את הפתרון שיאפשר לנו להסתדר ולהתגבר על הבעיות שלנו. ובמקום זה מצאתי את עצמי מחדש. מצאתי מקום שבו אני מוכנה שתהיה בחיים שלי אנרגיה של תמיכה, קבלה, הכלה והוקרה. כל מה שלא זה, לא רלוונטי.

ועדיין, עם הגדילה שלי שהשפיעה על כל אספקט אפשרי בחיי , הבנתי שכאשר יש רצון משותף של שני אנשים, לפעמים צריך להתמודד עם המגבלות של המציאות. להסכים להשתחרר מהפוסטר של הפוטנציאל שיש לנו בראש ולראות את האחר ולקבל אותו כמו שהוא. עם הפחדים, עם הקצב שלו, עם הרצונות שלו. גם אלו שמתנגשים ברצונות שלנו.

אנחנו חייבים לכבד את זה ולהחליט כמה אנחנו מוכנים להתפשר בשביל המטרה הסופית. עד כמה המחיר נחשב לגבוה או לא בסטנדרטים שלנו. ולהחליט אם זה מתאים לנו או לא.

אז הבנתי שהוא לא רוצה להתקדם לאותו המקום איתי. לקח לי הרבה זמן להסכים להרפות מזה. וכן. לפעמים אנחנו ממלאים תפקיד בחיים של מישהו ולפעמים חלק מהתפקיד זה להיות ה “BAD GUY” בסיפור, למרות שבפרספקטיבה גבוהה יותר אני מניחה שעם הזמן הוא יבין שעשיתי לשנינו ולילדים טובה ענקית עם הפרידה הזו.

אז אני נותנת לכאב שלו מקום ומאפשרת עד כמה שיכולה, בלי להתערבב.

צריכה להתרגל לתחושה של בלי.

אז זהו בינתיים.

עוד יום נגמר בשעה 1:40 בלילה, ועוד 5 שעות צריך לקום.

לב חופשי
מוקי
מילים: מוקי
לחן: דודו טסה

לב חופשי,
היום הלב שלי חופשי,
אין כבלים
ואין עוד דאגות.
הוא נקי משקרים
וחף מגעגוע,
עירום.
לב חופשי
כמו הרוח.