יומן אשפוז בהי ריסק – והפעם : תל השומר

לפני יומיים הלכתי לביקורת אולטראסאונד שמחה ומרוצה מזה שבמשך 5 ימים לא זזתי מהמיטה למעט שירותים ומילוי מים בבקבוק. הפעם באמת שמרתי כמו שצריך.
עזרו לי עם יובל והבית והבנתי שאני צריכה לשחרר ולהתמקד בלשכב ולהחזיק את הקטנטנות כמה שיותר בפנים.

אז הלכתי לאולטראסאונד, מצפה לאורך צוואר יפה וארוך של 2-3 סמ לפחות ואז הטכנאית אומרת לי – 14 ממ. אני מבקשת שתמדוד שוב, ויוצא 15. היא מבינה שהצוואר שלי דינמי, מחכה עוד חצי דקה ומתקצר ל12 בזמן ציר שאני ממש לא מרגישה והיא כן.
הבטן גם היתה ממש קשה ולא הרגשתי שום לחץ ובערך בשלב הזה התחלתי להפנים שאני נכנסת למצב מסוכן כי אני לא מרגישה צירים.
די התבאסתי באותם הרגעים כי ידעתי שהמשמעות של זה היא אשפוז וכנראה שעד ללידה. נכנסתי קצת לאמוציות אבל ידעתי שאין ברירה. התעשתתי על עצמי, נסעתי הביתה, ארגנתי תיק ואמא שלי באה לאסוף אותי לתהש.

הצלחתי להשתחל למחלקת היריסק רגע לפני שסגרו אותה ליולדות נוספות ומיום ראשון אני שוב מאושפזת. הקטע המשעשע הוא שקיבלתי את אותו חדר ואפילו אותה מיטה שבהם ביליתי כמעט חודש לפני הלידה של יובל. סוג של דזהוו.
אפילו הטעם של העוף אותו דבר..

מרבית האחיות השתנו אבל הן עדיין די נחמדות ואדיבות.
הפעם אני תחת ההשגחה של דר ווייס שליווה אותי בהיריסק ועשה לי את הסקירות ואני רגועה כשהוא בסביבה ומאוד מרוצה מהצוות הרפואי פה.

יש לי שותפה פלפלית בחדר שלא משעמם איתה, גם היא באשפוז לטווח ארוך. הרופאים אמרו לי בעדינות שאני כאן כנראה עד ללידה כי עם צוואר מקוצר שכזה והעובדה שאני לא מרגישה צירים בשבוע כזה עדיף שאשאר תחת השגחה ואני מבינה את זה לחלוטין.
רק אתמול מישהי שהיתה איתנו בחדר כשהגעתי ילדה תאומות בשבוע 32 ובמשקל של 1450 ו 1250 גרם וצפויים להם עוד חודשיים שלושה בפגיה. ממש לא להיט.
אז אני מקוה כרגע להצליח להגיע לשבוע 34 כדי לצאת איתן הביתה כמה שיותר מהר ושהן יהיו מספיק גדולות, חזקות ובשלות.

בינתיים מרוצים מהן באולטראסאונדים, הן שוקלות קצת יותר מ1200 גרם וגדלות יפה.

אני רואה לפעמים במסדרונות את אלו שילדו עם תינוקות קטנטנים ומתרגשת מעצם הידיעה שתוך חודש או קצת יותר יהיו לי 2 מתוקות כאלה..
עוד 3 ימים אני מתחילה את שבוע 28 שזה כבר די משמעותי מבחינת ההתקדמות של ההריון ומתחילים להריח את הסוף.

ביום שבת האחרון בעלי הביא ארגזים של בגדים של יובל מהתקופה הראשונית, מסתבר שאנחנו די מסודרים מבחינת הסטים התחתונים כי יובל לבש מידה ניו בורן עד גיל חצי שנה מרוב שהוא היה קטנציק אז יש לי די הרבה ואין יותר מדי מה לקנות. רוב הדברים שלו גם מתאימים לבנות אז זה אחלה.. עכשיו אני שמחה שסידרתי ומיינתי ושמתי במגירות ורק צריך לתת להן לגדול עוד קצת וללדת.

הגבירו לי את המינון של הפרסולאט – כדורים להרגעת הצירים, ואחרי כל סיבוב של כדורים אני חוטפת מיגרנה קשה שמשביתה אותי ונהיית אדומה ועייפה, אבל עדיף מיגרנה על ללדת מוקדם..

מקוה שהזמן יעבור מהר, כרגע מתרכזת בלעבור יום אחרי יום..ואוטוטו עוד שבוע חולף.
מנסה לשמור על אופטימיות ככל האפשר, בינתיים המצב רוח שלי די טוב, הבנות פה נחמדות וזה שהאוכלוסיה חילונית זה הבדל משמעותי. אמנם החדרים קטנים יותר לעומת מעייני הישועה אבל יש פה הרבה יותר גמישות, קניון צמוד עם מסעדות במידה ואין אוכל טעים בחדר אוכל ובסך הכל באמת לא סוף העולם.
בשבת אני מניחה שחברים והמשפחה יקפצו לביקור, בעלי משתדל להביא את יובל כל יום וההורים נרתמים למאמץ וממש עוזרים.

בהזדמנות זו אני רוצה לפרגן לבעלי היקר שמתעלה על עצמו בתקופה האחרונה ועוזר לי להעביר את התקופה הלא פשוטה הזו בצורה רגועה עם הידיעה שהוא דואג לילד ולבית לבד ואני יודעת שזה לא פשוט  עבורו כי  הוא  לא רגיל,  אני זו שאחראית על התפעול של הבית והילד.

שימשיך להיות רגוע..