סיפור הלידה של יובל קיסרי אלקטיבי

נכתב ב28.10, 4 ימים אחרי הלידה של יובל.

זהו .

אני אמא.

סוף סוף מצאתי כמה דקות לעצמי אחרי שנכנסתי לשגרה של האכלה כל 3 שעות.. 24 שעות ביממה, מסביב לשעון,

זה קשה בטירוף, אבל בכל פעם שאני מחזיקה את הבונבון הקטן שלי, ומסניפה את הריח שלו עמוק עמוק, אני נהיית כל כך מלאה באהבה ואושר, שאי אפשר להסביר את זה במילים..

אבל הוא שווה הכל..

מי זוכר את ההריון שהיה לי? את ה-3 חודשי שמירה, 3 שבועות אשפוז, חוסר סקס, הצירים, הדימומים וכל שאר החגיגות שעברתי..

רק מבט אחד בגוזל הקטן הזה ואני מרגישה כמו הבנאדם הכי מאושר בעולם!!!

לא חשבתי שאני ארגיש ככה..

גם האחיות פה במחלקה נגנבות ממני.

אני, שהייתי צועקת ונובחת על מי שהיה מעיז להעיר אותי לפני 8 בבוקר בתקופת האשפוז, צולעת לי כבר בלילה אחרי הניתוח כל 3 שעות לתינוקיה בשביל להאכיל או להניק אותו, וזה ממש ממש לא משנה אם זה יום או לילה..

סליחה על ההשתפכות.. קשה לי שלא..

בכל אופן הניתוח היה ממש ממש ממש לא נורא, חוץ מזה שהייתי בפניקה והיסטריה מוחלטת לפני, אבל ברגע ששמו לי את האפידורל בגב, הרגשתי גל חום בטוסיק וברגליים, ואחר כך כל מגע היה כמו מסאז עדין עם נוצות כיפי כזה , ואחרי האפידורל הלחץ דם שלי צנח ל40-90, ישר דחפו לי עוד עירוי נוזלים נוסף לזה שהייתי מחוברת אליו, הרגשתי סחרחורת ושאני רוצה להקיא, ואז ד”ר סיוון המקסים נכנס לחדר, ראיתי אותו, הוא אמר לי הכל בסדר, ואז המרדימה אמרה לו שלא כל כך.

שאלתי אם בעלי יוכל להכנס, אז הוא אמר “תיכף נראה אם אפשר..”. הלחץ דם שלי עדיין היה ברצפה, וברגע שהבנתי שאם הוא ממשיך לצנוח בעלי לא יהיה , התעשתתי על עצמי, לקחתי כמה נשימות עמוקות, הרגעתי את עצמי, והתמקדתי במחשבה שתוך כמה דקות אני הולכת לראות את הבן שלי ואני רוצה שבעלי גם יהיה איתי ברגע הזה ביחד.

כנראה שזה עזר כי תוך כמה שניות הלחץ דם התיצב והתחילו בניתוח.

לא הרגשתי כלום בכלל, ואחרי שבעלי נכנס הוא ליטף לי את הראש, הרגשתי כמו מסאז קל בבטן, ואז המיילדת אומרת לי עכשיו את יולדת, ואני, לא מרגישה כלום.. מה יולדת, איפה יולדת? אני בסטלה מהאפידורל..

ואז, הרופא אומר לי מזל טוב ומעבר לוילון שיש לי מעל החזה אני רואה יצור קטנטן ולבנבן,שצרח קצת לשניה וחצי, ואז לקחו אותו..

אני ובעלי מסתכלים אחד על השני ואמרתי לו זהו.. אנחנו הורים והוא בסדר, והתחלתי לבכות.

אחרי כמה דקות הביאו לי אותו נקי ועטוף בשמיכה, ואני קולטת תינוק חמוד ומתוק בפנים, ואני אומרת לבעלי אתה בטוח שזה שלנו?? הילד יפה..

למרות כל ההערכות הוא נולד במשקל של 2115 גרם ולא היה זקוק לפגיה אלא רק ליחידת מעבר למעקב גדילה.

בעלי רץ איתו לתינוקיה.

לקחו אותי אחכ להתאוששות לשעתיים, האחיות היו מקסימות ונתנו לבעלי ולאמא שלי להכנס, האחות הציעה לי פטידין לטשטוש אחרי שעה, אמרתי לה שאני בסדר וחוץ מקצת התכווצויות זה לא נורא והכאב נסבל ושאני אסתפק באופטלגין..

אחרי 3 דקות כבר קראתי לה על סף בכי ואמרתי לה שתתן לי את החומר הכי חזק שיש לה.. גם היו לי רעידות מטורפות מההרדמה.

כמה דקות אחרי הזריקה כבר הייתי בסטלה, שמו לי כמו מפזר חום כזה מתחת לשמיכה, ופשוט ריחפתי מאושרת .

ביום הניתוח אחרי 6 שעות בערך אמרו לי שאוכל לקום, בעלי בא אלי קצת לפני ה6 שעות ואמר שהאחות ביחידת מעבר איפה שהתינוק אמרה שהיא לא יכולה לחכות יותר והיא נותנת לו מטרנה ומאחר והוא ביחידת מעבר אסור להוציא אותו החוצה גם לא אלי. קראתי לאחות במחלקה וביקשתי שתעזור לי לקום כי אני חייבת ללכת לראות את התינוק שלי.

לא יודעת איך אבל למרות הכאבים התחלתי ללכת ובעלי הביא כסא גלגלים ולקח אותי לתינוקיה, ואיך שראיתי את הגוזל שלי קמתי, ופשוט הרמתי אותו , וכל הכאב והקושי נשכח.. לא האמנתי שלי ולבעלי יצא כזה ילד חמוד, ציפינו לקופיף קטן, והוא הפתיע..

הוא גם די רגוע ושקט, אני מניקה, מחזקת במטרנה פגים (כדי שיישן טוב) ושואבת כמו פרה, הולכת לפתוח סניף של מחלבות תנובה.

מצטערת על האורך, ניסיתי לקצר, אבל לא הצליח, למי שאין כוח שתדלג..

בשורה תחתונה, היה שווה הכל!.

אני עדיין עם כאבים אבל משתדלת ללכת כמה שיותר, אופטלגין נוזלי כל 4 שעות עוזר לי לסחוב, ומחכה לרגע שבו שוב יובלי צריך לאכול ואוכל להיות איתו.

מחר אני משתחררת ואנחנו עוברים למלונית כי עדיין לא משחררים אותו, מחכים שהוא יגדל קצת,ואולי תוך יומיים בערך ישחררו אותו אם הוא יראה מגמת גדילה, אבל ככה אוכל לנוח ובעלי גם ישן איתי שזה הכי חשוב..