דיכאון אחרי לידה -ההכחשה וההדחקה – גם אני הייתי שם..

צפיתי עכשיו בתכנית שהיתה בערוץ 2 על דיכאון אחרי לידה. זו תופעה שתוקפת חלק נכבד מהנשים היום ורבות מהן לא יודעות בכלל שיש להן אותה.

פה ושם היתה לי תחושה שאני בדיכאון אחרי לידה, בעיקר בתקופה הראשונית. ראיתי בתכנית נשים שדיברו וסיפרו מה היה להן, ופשוט הייתי שם. הרגשתי הזדהות אדירה, דברים שהדחקתי צפו ועלו. תחושת הבדידות, הלבד, התסכול.

זה שאני רגילה מגיל 14 בערך לעבוד ולא להיות תלויה באף אחד, ופתאום אני מוצאת את עצמי בשמירת הריון במשך 3 חודשים, מרותקת לבית, לבד, ואח”כ עוד חודש של אשפוז, ואז עוד 3 וחצי חודשים בבית עם הילד כי הוא נולד בחורף.

כלפי חוץ הייתי מאוד אופטימית, מעודדת, עזרתי לחברות שלי, הייתי חזקה בשביל כולן, תמכנו האחת בשניה, אבל כלפי פנים – היה לי קשה מאוד. כאילו חייתי במעין לופ כזה של ייאוש, כאילו צנחתי לאיזשהו בור עמוק שהכל שחור מסביב ואין לי יכולת לצאת. התחילו כל מיני תחושות של הכל נורא, אין למה לחיות, ואלמלא הילד המדהים הזה שיש לי ..

היה מתיש כל הזמן להעמיד פנים שהכל בסדר כשבפנים את רק רוצה נואשות כמה שעות של שקט כדי להתפרק ולברוח מהכל..

והייתי בורחת. הרבה.

למזלי אמא שלי גרה לידי, ובחודשיים הראשונים היתה באה אלי כמעט מדי יום. יש לי כמה חברות שעברו איתי את ההריון, הכרנו בפורום הריון ועברנו יחד את הלידה ואת חופשת הלידה. היינו נפגשות הרבה יחד עם הילדים.

אני זוכרת את המפגש הראשון שלנו אחרי הלידה – יובל היה בן חודש וחצי וכל היתר היו פחות או יותר בגילו. נפגשנו אצל חברה שלי .

החודש וחצי הראשונים היו קשים. יובל היה דווקא תינוק מדהים. “תינוק מסוג מלאך” למי שמכיר את הספרים של הלוחשת.

\הוא היה אוכל כל 3-4 שעות וביתר הזמן ישן בחודשיים הראשונים ומתעייף נורא כי הוא נולד פג.

אפילו בלילה הוא ריווח ל5-6 שעות שבהן יכלתי לישון, אבל לא ישנתי. כל הזמן הייתי בלחץ, גם כשהוא ישן, פשוט ישבתי עם עצמי בלי לעשות כלום או קצת לגלוש בפורום של הורים לתינוקות.

אני זוכרת ימים שלמים שישבתי בפיג’מה, לא רציתי לצאת לשום מקום, טחנתי סדרות בטלויזיה, ולא היה לי חשק לעשות כלום בבית.

לא הפריע לי שיש בלגן או כלים בכיור, ומגיל חודש וקצת כבר הייתי משאירה אותו מדי פעם עם אמא שלי או חמותי ויוצאת להתאוורר, אם זה סתם סיבוב בקניון או קפה עם חברות, הייתי זקוקה נואשות לזמן הזה לבד, של שקט עם עצמי.

אני זוכרת לילות שיובל היה מתעורר או אחרי כמה שעות של התקפת גזים שהייתי פשוט מתיישבת בחדר ובוכה.

אומרת לבעלי לתפוס פיקוד כי כבר אין לי כוח תוך כדי שאני שואלת את עצמי למה לעזאזל עשיתי את זה ומה היה לי רע לפני, ובו בזמן אוכלת את עצמי עם רגשות אשם למה אני לא יכולה להיות רגועה עם הילד שלי ולמה אני רוצה קצת שקט ממנו.

תחושות נוראיות שאי אפשר בכלל להסביר אותן ואת גם לא מדברת על זה עם אף אחד כי את מרגישה כל כך רע שהמחשבות האלה בכלל עוברות לך בראש ואת משכנעת את עצמך שיהיה בסדר ויעבור , וזה לא עובר.

את כל יום, כל היום לבד עם הילד. ואף אחד לא רואה את המצוקה שלך.

עכשיו תוך כדי צפיה בתכנית נזכרתי איך כמעט מדי יום, בשעה 4-5 הייתי מתקשרת לאמא שלי ומבקשת ממנה לבוא ולעזור לי קצת, ואם היא לא היתה יכולה אז הייתי מתקשרת לבעלי בבכי ומבקשת ממנו שיבוא כי אני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הילד.

היו לו התקפי גזים כל אחר צהריים.

ויחד עם זאת הייתי בטוחה שאני בשליטה מלאה.

יובל הגיע אחרי הריון קשה ובעייתי , רצוף דאגות , המילה “הפלה מאיימת” ליוותה אותנו בכל מהלך ההריון ובערך אחת לשבוע- שבועיים בילינו במיון יולדות.

כבר הגענו למצב שהיינו הולכים פעם לליס, פעם לתה”ש, פעם לוולפסון, וסתם בשביל לגוון, כי משעמם ללכת 10 פעמים לאותו בית חולים בכל פעם שהיתה התקפת צירים. בסוף ההריון הוא הפסיק לגדול ורק רציתי שהסיוט הזה יהיה מאחורי.

כשהוא נולד, הייתי מאושרת. כמו בסרטים – שהאמא רואה את הילד שלה ומתאהבת. ככה זה היה איתו, אהבה ממבט ראשון.

ופתאום עברתי למצב אוטומט.

כבר מ6 שעות אחרי הלידה עברתי לתפקוד במצב אוטומט.

כאב לי , אחרי קיסרי, הלכתי כמו שדה לתינוקיה, הנקתי אותו כל שעה וחצי , כמו אמא למופת.

כאב לי לא מעט אבל התעלמתי מהכאב. יש פה תינוק שזקוק לי.זה יותר חשוב מהכל.

חייתי במשך שבוע על אופטלגין נוזלי כל 4 שעות.

השתחררתי הביתה ואז אחרי יומיים בבית סוף סוף אחרי חודש של אשפוז בהיי ריסק, חזרתי לאשפוז עם זיהום בצלקת. זו היתה תקופה של גיהנום.

3 פעמים ביום פתחו לי את הצלקת, עשו לי שטיפה פנימית עם חומרי חיטוי, הכניסו תחבושת וניקו, ואח”כ חבשו שוב. ככה כל יום במשך שבוע יחד עם אנטיביוטיקה לוריד, ובתוך כל זה יש לי תינוק שנולד וזקוק לי.

בבוקר למחרת דאגתי להכניס אותו לתינוקיה. הודעתי לרופאים שאם הוא לא נכנס לתינוקיה אני הולכת הביתה וזה על אחריותם.

אמרו לי שלא עושים דברים כאלה אבל הייתי עקשנית ומאוד נחושה בדעתי שלא לעזוב את הילד שלי לכל היום.

אז הייתי איתו כל היום בתינוקיה והגעתי לחדר לשעות הטיפול. אחרי שבוע המצב של הזיהום השתפר ושוחררתי.

פעלתי על אוטומט. התעלמתי מהקושי שלי . רק היום אני מבינה כמה.

כשהוא היה בן חודשיים הרגשתי שאני נחנקת בבית. רציתי לעוף לעבוד.

אמא שלי כל הזמן אמרה לי שזה לא בסדר ושאני כנראה לא התבגרתי או לא בשלה מספיק בשביל להיות אמא ושזה לא טבעי שאני מרגישה שאני רוצה לברוח מהתינוק שלי לעבודה, היא היתה שנתיים עם כל אחד מאיתנו בבית.

זה רק גרם לי להרגיש הרבה יותר חרא אבל הרגשתי שאני חייבת לחזור לשפיות, לחזור לעצמי, לראות אנשים ולא להתעסק 24 שעות ביממה מתי הוא אכל, מתי הוא עשה קקי, לדבר עם אנשים על נושאים שלא קשורים לתינוקות.

וזה עשה לי קצת טוב. זה הרגיע אותי.עבדתי כ7 שעות 4 פעמים בשבוע.

הייתי חוזרת הביתה צמאה אליו וסבלנית, רגועה. אחרי חודש וקצת פתאום התחלתי להרגיש שהוא חסר לי .

אם זה בבוקר כשהנקתי אותו והייתי מתרפקת עליו, ולאט לאט התחלתי להרגיש באמת כמו אמא, שהתינוק שלי זקוק לי.

אני זוכרת שכשאמא שלי היתה מתקשרת אלי ואומרת לי שהוא עשה ככה או ככה בפעם הראשונה הייתי חוטפת צביטה בלב.

היום, מהמקום שבו אני נמצאת, היא עשתה לי ולילד טובה אדירה.

אחרי חודשיים וקצת הרגשתי שהוא חסר לי ושאני מפספסת אותו. התפטרתי והייתי איתו 3 וחצי חודשים בבית והתחלתי להנות ממנו יותר.

בעלי – בכל הזמן הזה היה במקום אחר. הוא היה קם בבוקר, הולך לעבודה, אמנם הוא עזר לי עם הילד מאוד כשהיה חוזר הביתה והיה שותף פעיל בגידול שלו, אבל הוא לא הצליח להבין מה שעובר עלי וכל הזמן היה מבקר אותי שאני לא עושה כלום עם עצמי ועם הבית, מה שרק גרם לי לעוד יותר רגשות אשמה, עוד יותר ביקורת עצמית ועוד רצון להוכיח שאני יכולה ושאני בסדר. אבל לא הייתי בסדר.

עכשיו כששמעתי בתכנית על נשים שסחבו את הדיכאון לכמה שנים אחרי נפלו לי כמה אסימונים.

בעלי שצפה איתי בתכנית פתאום הבין מה עבר עלי בשנתיים האחרונות. רק לפני חצי שנה כשגרנו אצל אמא שלי היו לי כמה ימים קשים שבהם אני זוכרת שהייתי פשוט נשכבת במרפסת על הרצפה , יושבת לבד עם עצמי בחוץ במשך כמה שעות , חושבת כל מיני מחשבות אובדניות ומה שהחזיק אותי ומנע ממני לעשות את זה היה יובל.

המחשבה שהוא זקוק לי. שאם אני לא אהיה שם בשבילו יהיה לו מאוד קשה וזה מה שגרם לי להיות חזקה בשבילו.

התקפי בכי פתאומיים? תנודות במצבי הרוח? STORY OF MY LIFE!

עכשיו כשאני מנתחת אחורה כל מיני דברים, אני מתחילה לתהות אם אולי זה לא באמת עבר לי לגמרי ועדיין אני מצליחה לזהות כל מיני תסמינים של זה.

אבל יש את הידיעה הזו שאני חזקה ומודעת מאוד לעצמי, ושאני יודעת שאני לא אפגע בעצמי או בילד, אבל אולי כדאי שאני אראה רופא.

כשאחי עבר התקף של מאניה דיפרסיה לא מזמן (קיבל בתורשה מסבתא שלי) קראתי רבות על הנושא והבנתי שבאיזשהו אופן יש גם לי קצת מהדיפרסיה שלו.

לא פעם בעלי אמר לי שאני צריכה כדורים כשהתחלתי להכנס לדיכאון. עכשיו כשאני מביטה אחורה, זה התחיל בעיקר אחרי הלידה.

לא יודעת, אולי כן אחליט לפנות לפסיכיאטר , ללכת לאבחון , לראות שהכל בסדר. אבל יש עדיין את הבושה הזו. של אני ?  דיכאונית? צריכה טיפול וכדורים?

כנראה שההדחקה זה הסימפטום הכי בולט של דיכאון אחרי לידה.

המזל שלי הוא שיש לי את החברות המדהימות שלי שעד היום מלוות אותי מדי יום ואנחנו נפגשות פעם בשבוע עם הילדים, כל היום על מיילים , משתפות, חולקות, יודעות הכל האחת על השניה , עוזרות ומעודדות. פשוט משכנו אחת את השניה למעלה.

ואולי עדיף לי כן ללכת לאבחון. כי אולי באמת יש לי משהו ואולי איזה כדור וחצי יוכלו לעזור לי להיות יותר רגועה, ואולי סוף סוף יתנו לי את האישור להפרעת הקשב שיש לי ויתנו לי רטלין כדי שארגע קצת.

אני חושבת שריטלין זה לא מילה גסה למי שבאמת זקוק לו.

יש ימים שאני משתוקקת לקצת שקט, ימים שכושר הריכוז שלי הולך לאיבוד , ימים שאני מריצה מליון דברים בראש ולא מצליחה להתפקס על כתיבת מאמר פשוט.

אחד המשפטים שהדהדו לי בראש שהכי הזדהיתי איתם היה – “אף אחד לא אמר לי כמה זה קשה“. ואולי יש פה איזשהו סוד של שתיקה בין נשים.

כמו שמישהי בכתבה אמרה שחברה שלה רמזה לה שיש לה דיכאון ואחרי שהיא אובחנה היא שאלה אותה למה היא לא אמרה כלום, והחברה אמרה לה שהיא לא רצתה להפחיד אותה.

אני חושבת שצריך וחשוב להעלות את המודעות בקרב נשים לבקש עזרה, לדבר על זה, להפסיק להדחיק, להבין שזה בסדר ושאת לא אמא רעה אם את מרגישה את התחושות האלה.

עכשיו כשאני מסתכלת על עצמי על התקופה שיובל היה בן 3 וחצי חודשים , איך חשבתי שזה נורמלי שאמא תזדקק לספייס מהתינוק שלה ולא הצלחתי להבין חברות שלי שבילו בכיף עם הילד בבית כל היום, חשבתי שמשהו אצלן לא בסדר. היום אני מבינה שאני זו שלא הייתי בסדר, שזה לא תקין שאמא לא תרצה להיות עם הילד שלה, שהיתה לי בעיה.

ואין לכם מושג כמה זה קשה להבין שלא באמת הייתי שם בשביל הילד שלי בגיל  3 חודשים כשהוא באמת היה זקוק לי.

כמה זה כואב להתפכח ולהבין שלא הייתי אמא מספיק טובה למרות שבאותו הזמן הייתי מבחינתי האמא הכי טובה שיכלתי להיות.

מזל שאמא שלי שייאמר לזכותה שהיא מרעיפה עליו אהבה כאילו הוא היה הבן שלה והוא אוהב אותה כמעט כמו שהוא אוהב אותי, היתה שם בשבילי ובשבילו ועזרה ותמכה.

אז זהו, זה הסיפור שלי שעלה וצף בעקבות הכתבה. חשבתי שראוי לשתף אותו כאן איתכן. אני משתפת כל כך הרבה על החיים שלי ומשהו שהוא כל כך אמוציונלי וחשוב צריך גם להיות פה.

ואולי אלך בקרוב לבדוק את העניין הזה לעומק.

אמרתי לבעלי שאם הוא רואה שאחרי הלידה הבאה זה חוזר למצב שהייתי בו שידאג לי.

שידאג לילד, שילחץ עלי לקבל טיפול.

אני חושבת שרק היום הוא הבין מה עבר עלי ואיפה הייתי. הוא שאל אותי “למה לא אמרת כלום?” אמרתי לו שאמרתי, אבל הוא פשוט לא היה שם בשביל לראות את זה. הוא לא יכל לראות כי אני גם שיחקתי אותה חזקה לידו.

הייתי בוכה לבדי חצי מהיום וכשהוא היה בא הייתי נרגעת.

מקווה שמעכשיו הכל יהיה אחרת.

גם עכשיו קשה לי ללחוץ על “פרסם פוסט” ולפרסם את זה, כי יש בזה מן ההודאה בכך שאני לא בסדר ושיש לי בעיה או שהיתה לי (למי שלא יודע אני קונטרול פריק ופרפקציוניסטית) , אבל אני חושבת שזה נושא שכל כך חשוב שהוא יצוף ויעלה למודעות, שנשים ידברו עליו, שזה לא יהיה משהו שמתביישים לדבר עליו.

דווקא היום עם כל זה שהנשים כל כך פרפקציוניסטיות, מצליחות, מנהלות, בתפקידים בכירים, בשליטה , מנהלות חצי עולם, ואז פתאום את נכנסת להריון, ומאבדת שליטה קודם כל על הגוף שלך שמשנה צורה, לפעמים את מוסיפה עוד 20-30 קילו וזה מאוד קשה לשליטה ואז את יולדת ובנוסף לגוף שלך שאיבד כל זכר למה שהיה לפני ההריון, הציצים שנפלו מההנקה, זה שמישהו אחר מחליט עבורך מתי תישני, מתי תאכלי, מתי תתקלחי, מתי תלכי לשירותים, יחד עם חוסר שינה מצטבר, יכול להביא לתוצאה הרסנית.

ואם מישהי מכן מרגישה משהו ממה שרשמתי פה, אני אשמח אם תכתבו לי , אשמח לתת אוזן קשבת, לעזור כמיטב יכלתי.

המייל שלי הוא :

[email protected]

חלי.