סיפור הלידה של רון (2)

סיפור הלידה של רון

אז אחרי הריון קל ונעים יחסית (חוץ מרגליים בדמוי רגלי שראק הרגשתי מעולה) הוזמנו לחתונה 4 ימים לפני התל”מ כאשר הודעתי מראש שאין שום ערובה שנבוא, אבל אם אהיה עדיין בחתיכה אחת כמובן שנגיע. אז הגענו, רקדנו, נהנינו וחזרנו הביתה.

התעוררתי בבוקר עם הרגשה של “משהו נוזל” אבל בהיותי כדור שינה אנושי אמרתי nu well וחזרתי לישון. בבוקר בעלי עזב אותי לטובה חתונה נוספת (חתונת צהריים בשישי) ואני בהיתי קצת בטלוויזיה תוך שיעול עצבני (לא חכם לתפוס וירוס של שיעול בשבוע 39) כאשר בכל השתעלות הרגשתי עוד קצת ועוד קצת, פה כבר התחלתי לחשוד.

ארזתי תיק (כן, הצלחתי להגיע לשבוע 39+ מבלי לארוז תיק – הכחשה?) והתקשרתי לבעלי שבדיוק סיים עם החתונה והיה בדרך הביתה, אז בקול הכי רגוע ונחמד שיכולתי להוציא מעצמי אמרתי “טוב, כאשר אתה מגיע, נקפוץ קצת לבית חולים…? just in case…“

הגענו לבי”ח בלינסון בסביבות 16:00, למזלי היה רגוע ושקט, עשיתי מוניטור ואחרי המתנה קצרה נכנסתי לרופא. ופה הגיע ההלם, “מזל טוב, ירדו לך המים” בישרה הרופא. פתיחה של 1.5 ומחיקה של 70%. ומפה כמו שאמרה הרופאה זהו “one way ticket” את נכנסת ויוצאת עם תינוק. נלחצתי קלות, התיישבתי בגאווה בכיסא גלגלים שהוצא לי וגולגלתי למחלקת אם ועובר. בכניסה למח’ הסתכלה עלי האחות, אמרה “קומי ובואי” (לא הבנתי למה הם בכלל התעקשו שאסע לשם על הכיסא אבל לפחות ראיתי את בעלי מתאמץ קצת) 

כמובן שברגע שאמא שלי שמעה שאשפזו אותי, תוך חצי שעה היא כבר הגיעה ולא עזר כל השכנועים של “ממש לא קורה כלום, אין לך מה לבוא” נכד ראשון, בת בכורה, יש לי אח קטן בן 19 אז ממנו כנראה לא תראה נכדים בקרוב…

בסביבות 20:00 התחילו צירים סדירים למדי (כל 3-5 דקות) כל ציר ל 40-60 שניות, עשינו מבצע שלם מהעניין כאשר אמא שלי הייתה בהקראת זמנים ובעלי אחראי על הרישום, האחיות נראה לי קצת צחקו כאשר ניסינו להראות את הרישומים שלנו אבל לפחות העביר לנו ת’זמן.

פה הצירים היו עדיין לא כל כך כואבים אבל שבגלל שהם היו סדירים יחסית החלטתי שאני עוד שנייה יולדת ואמא שלי בישרה בגאווה בטלפון שלפי איך שזה מתקדם נראה לה שעד 00:00 נילד (חחח… אופטימית…) בסביבות 22:30 האחות בישרה לבעלי שעליו לעזוב את החדר ולנסוע הביתה או לעבור לישון במסדרון (היות ומדובר במח’ רגילה ולא חדר לידה, גבר לא יכול להישאר בלילה) אחרי שהתווכחתי איתה קצת, נכנעתי והוא אכן נסע הביתה לנסות לישון קצת ופה דווקא היה טוב שאמא הייתה, כי היא נשארה איתי.

במהלך הלילה התגברו הצירים וכבר די סבלתי, הבעיה הייתה שבגלל שירדו לי המים הם מאוד לא רצו לבדוק לי פתיחה מחשש לזיהומים (דבר שמאוד עיצבן אותי) וגם די ניסו לשכנע אותי לקחת טשטוש (שסירבתי בתוקף)

הדיאלוג היה בערך ככה:

“אני רוצה שתבדקו איך זה מתקדם”

“את רוצה משהו לכאבים?”

“לא”

“אז אין מה לבדוק בינתיים”

פה כבר הייתי די עצבנית כי מה, אם אני לא רוצה טשטוש אז כבר לא צריך לבדוק אותי…??!?

בסביבות 4 כבר די התעקשתי והביאו רופאה שתבדוק אותי (הגיעה אותה רופאה בדקה אותי במיון והייתה מקסימה) ו… פתיחה של 2!!! כל כך, כל כך התבאסתי שהנה אני סובלתי פה וזה פשוט לא מתקדם!!

המשכנו ככה כל הבוקר, אם צירים כל 2-3 דקות כאשר כל כמה זמן עשיתי מוניטור וקיבלתי אנטיביוטיקה כל 6 שעות (בגלל ירידת המים)

צריך לציין כי בגלל בעיה של קרישיות יתר הזרקתי קלקסן בשלבים מתקדמים של ההריון וקלקסן ואפידורל זה BIG NO NO (צריך מרווח של 24 שעות בין הזריקה של הקלקסן לבין האפידורל) אמנם יש מרדימים שדורשים רק 12 שעות אבל לא רציתי לקחת סיכוי.

ולכן מראש החלטתי שאני הולכת על לידה טבעית, בלי אפידורל

כל אחות שנכנסה לחדר שאלה למה אני לא רוצה טשטוש, משהו לכאבים וכו’ אבל החלטתי שאני רוצה להגיע ללידה בראש צלול ואני שמחה שעשיתי זאת.

בערך בשעה 16:00 הגיע רופא שבדק אותי ובישר לי בשמחה “פתיחה של 4, יורדים לחדר לידה” באותו רגע הצהרתי על אהבתי אליו ורצתי להתארגן.

החדרים בבלינסון נעימים מאוד, מסודרים, היו שירותים משותפים עם חדר נוסף (ברגע שנכנסים לשירותים פשוט נועלים את הדלת שמובילה לחדר השני) שזה קצת הפתיע אותי, אבל בדיעבד לא כזה הפריע.

ברגע שנכנסתי לחדר לידה, ראיתי את המיטה הקטנה שמחכה לתינוק ופה ממש נלחצתי, הבנתי שזהו, מפה יוצאים עם תינוק, now it’s the real thing ודי התחלתי לבכות מהתרגשות / לחץ.

דרך אגב, פה הגיע תורו של החוקן ואני חייבת להגיד, ממש, אבל ממש לא נורא! זה לקח בדיוק שניה ולא חששתי מתקריות לא נעימות בהמשך.

בגלל ירידת המים אמרו לי שצריך לעשות זירוז כדי שלא תהיה סכנה לעובר ופה אמרתי כבר שאם כך אני רוצה גם אפידורל (כי ידעתי שזירוז יהיה כואב מאוד ללא האפידורל)

כאשר הגיעה המרדימה, רעדתי מפחד, עשיתי לה תחקיר שלם של כמה זמן היא עושה את זה וכו’ (היא נראתה נורא צעירה!!) וישבתי ובכיתי מפחד תוך כדי שהיא עשתה את הדקירה.

מרגע שקיבלתי את האפידורל והזירוז התחיל בעצם פרק חדש בלידה, שכבתי די בכיף ופשוט חיכיתי, באיזשהו שלב התחלתי להירדם ובעלי כל פעם העיר אותי בטענה שכאשר אני ישנה, יש פחות צירים (לפי מה שהוא ראה במוניטור) שאלתי את הרופא שנכנס האם אני יכולה לישון וקיבלתי אישור רשמי אותו ניצלתי בכיף 

ועכשיו לגברים, למה אסור להזמין את חמותך לחדר לידה? כי אתם מכירים את הכורסא המגניבה שיש בחדר לידה, עם המשענת לרגליים שנפתחת, רכה ומפנקת…? אז זהו, שבעלי לא ממש זכה לשבת עליה, כי אמא שלי ישנה שם , והוא אפילו כיסה אותה עם שמיכה… ועל מה בעלי בילה את הלילה זמן שאני ישנתי עם האפידורל ואמא שלה הסתדרה על הכורסא המפנקת? על שרפרף כזה, בסגנון מה שיש אצל הספר, שמסתובב ויש לו משענת קטנטונת מאחורה.

לגבי האוירה במח’ יולדות, בעיקרון די שקט חוץ מצרחות נוראיות שנשמעות מחדרים צמודים ודי מכניסות (לפחות אותי) ללחץ. כי אם הן כל כך צורחות, אז כנראה שיש סיבה… (למרות שבסוף לא צרחתי) מה שכן, הצורחות מסיימות הרבה יותר מהר.. זה הולך ככה: “אהההאאא!!…” אחרי כמה כאלו “מואאאההה” – (צרחה של תינוק) וחדר X  פנוי, וחוזר חלילה… ואני..? ישנה עם האפידורל 

בסביבות 6 בבוקר (ביום ראשון!) הגעתי לפתיחה מלאה אבל הראש עדיין היה למעלה (whatever it means) אז עדיין לא יכולתי ללחוץ והמשכנו לחכות.

המיילדת שהייתה איתי בסוף הייתה כינרת (היו עוד כמה לפניה כי התחלפו משמרות בזמן שאני ישנתי שם בכיף) אבל היא הייתה שם בסוף 

בעיקרון היא הייתה ממש נחמדה, אבל הרגשתי כל הזמן שהיא קצת מטעה אותי, כל פעם שלחצתי היא צעקה “כן, זה ממש קרוב, עוד קצת, בלה בלה בלה” וכאשר שאלתי האם כבר רואים / אפשר להרגיש את הראש התברר שזה עוד רחוק… אז למה להגיד סתם..? L

אחרי אין לי מושג כמה זמן של לחיצות אמרו לי שהוא לא ממש מתקדם וצריך לעשות וואקום… הכי מפחיד היה שאם הוואקום לא מצליח, שולחים לקיסרי (אני סובלת פה כבר כל כך הרבה זמן ועכשיו קיסרי!!?!!)

אבל אחרי משיכה אחת הוא יצא, דומה בול לאבא שלו, שמנמן וחמוד! ופה, מי שלא היה שם טוען שאני הוזה, שאפידורל השפיע על תאי המוח או כל דבר אחר, אבל אני בטוחה שבדיוק ככה זה היה (ויש את בעלי ואת אמא שלי ששמעו גם) ברגע שהוציאו אותו והניחו עלי הצרחה הראשונה שלו הייתה “אמא אמא אמא אמא” זה היה פשוט מדהים (מאז הוא לא בוכה ככה דרך אגב)

וככה יצא לעולם ילד מתוק, במשקל 3740 שהפך אותנו מזוג למשפחה עם תינוק וכלב (טוב, הכלב היה גם לפני כן) ועכשיו אנחנו לומדים להכיר ולרצות אותו (מסתבר שיש בכי של אוכל, בכי של תחליפי לי ובכי של אני לא יודע מה אני רוצה אבל בואי תתיחסי אלי) מה שבטוח, זה שאנחנו אוהבים אותו מאוד 

<
p class=”MsoNormal”>