פוסט הריון והפלה. סיכום.

אני מרגישה שיש צורך לעשות מעין סגירת מעגל לתהליך ההריון וההפלה שליוו אותי בחודש וחצי האחרונים.

אני יודעת שאני דשה בכך הרבה לאחרונה, אבל מותר לי, זה הבלוג שלי, ואם אתם מרגישים שאני חופרת מדי אתם לא חייבים לקרוא.

אני חושבת שאלמלא הבלוג רמת השפיות והשלווה שלי היתה הרבה יותר נמוכה ממה שהיא.

הכתיבה מרפאה אותי, מרגיעה, מנקה. כל הדברים האלה שיושבים לי בבטן פשוט יוצאים אל המקלדת, וכך אני פורקת וזה עושה לי טוב.

היום התקשרה אלי חברה טובה, אמרה שהיא נקרעה מלקרוא את הפייסבוק שלי והבלוג והיה לה מוזר הפתיחות הזו שאני נוהגת בה כאן.

האמת שקיבלתי את ההחלטה לכך כבר בתחילת ההריון . הבלוג עוסק בנושא של הריון, לידה והורות, ומה יותר מתאים מלספר על ההריון שלי וגם על ההפלה?

גם אם אלו נושאים שהם לא בגדר טאבו לדבר עליהם בשלבים מוקדמים כל כך .

אני חייבת להודות שכשהתחלנו לחשוד שההריון לא מתפתח, כבר לפני שבועיים, אחד הדברים שעלו לי בראש  היו “איך אני עכשיו מעדכנת את כל העולם שכבר יודע שאני בהריון שאני כנראה לא בהריון”.

אבל החלטתי שאני מניחה לזה ומתמודדת עם זה אח”כ.

בסופו של דבר החלטתי לפרסם פוסט על זה ולפרסם אותו בפייסבוק. היו שם את כל הסיבות ואת כל ההסברים, ידעתי שהחברים שלי יראו.

גם לא רציתי שיתחילו טלפונים של רחמים ושאלות, והעדפתי לתת ככה את המידע.

זה הגיע למצב שבעלי שכח לדווח להורים שלו כשידענו שהולכים להפלה, למרות שביקשתי ממנו שידבר איתם ויעדכן אותם לפני שאני יוצאת בפומבי והוא כמובן שכח, ויום למחרת אני מקבלת טלפון קצת לחוץ מחמותי שלא הבינה למה היא צריכה לשמוע על זה בפייסבוק. אני יכולה להבין אותה, זה באמת לא היה בסדר. כעסתי עליו כי זה לא לעניין.

אבל יחד עם זאת, כמות התמיכה , המיילים והחיזוקים שקיבלתי היתה אדירה.

זה כל כך מילא אותי באנרגיות ובכוחות להתמודד ובאופטימיות. הידיעה הזו שאתה לא לבד ויש אנשים שאכפת להם וכואבים איתך, זה עושה המון.

כמו שאני תמיד אמרתי כששאלו אותי “ומה אם?” אז עניתי “מי שישמח בשמחתי ישתתף בצערי”, וכך אכן היה.

והיום יצא לי לדבר עם כמה אנשים ואני במצב רוח טוב, עסקים כרגיל, ואנשים קצת נזהרים, ושואלים איך אני, מצפים למצוא שבר כלי, ואני – אופטימית, שמחה ומחויכת גם כי כמה דברים בעבודה התחילו לזוז יפה בשבוע האחרון ומעסיקים אותי ולא משאירים לי זמן, מקום או סיבה לשבת ולרחם על עצמי.

אני חושבת שחבל שלא מדברים יותר על נושא ההפלות. חבל שזה משהו שאנשים לא מדברים עליו, אפילו מתביישים בו . כשכתבתי בפורום הריון שאני עומדת לעבור הפלה, פתאום חצי מהבנות כתבו שהיתה להן הפלה כזו או אחרת ואז פתאום הבנתי את מימדי התופעה, רק שכמעט אף אחת לא מדברת על זה וכשזה קורה לך , את לא תמיד יודעת איך לאכול את זה ואיך להתמודד.

אז מצאתי את הפתרון. עם תמיכה. הרבה תמיכה, בעיקר של נשים.

אני חושבת שאיפשהו במהלך הצירים ביום שישי שגרמו לי להתקפל במיטה מכאבים, משהו בי הבין את זה שבתקופות הקדומות נשים היו מתבודדות בתקופת המחזור, או אחרי הלידה מוקפות בהמון נשים שתמכו וחיבקו ועזרו, הרגשתי צורך להעלם באיזו מערה, לשכב על הרצפה, לתת לגוף לעשות את שלו ולהיטהר, להתחבר לשורשים הקדמוניים ביותר שלי , להרגיש את הקרקע, את האדמה. זו היתה חוויה עמוקה ועוצמתית. לא נלחמתי בזה, נשמתי עמוק, נתתי לזה להיות, הרגשתי את הגוף שלי כואב את ההפלה, את הטראומה הזו , המלאכותית של הכדורים שגרמה לו להתכווץ בחוזקה ולעקור משהו שהיה נטוע בתוכו.

זה לא היה משהו טבעי, זו היתה פעולה כפויה, אבל הגוף שלי שיתף פעולה כי הוא הבין שאין לו כל כך ברירה ואין לו במה להלחם. עזרתי לו , תמכתי בו, ביקשתי סליחה שאני לא נותנת לו להוציא את זה בקצב שלו ובזמן שלו, כמו שהטבע רצה.

באותו הרגע זה היה לי נכון. ידעתי שאם אני סוחבת את זה עוד יותר זה רק יעשה לי רע בנשמה. זה יכאיב לי עוד יותר וכבר כאבתי מספיק בשבועיים האחרונים.

היום בבוקר התעוררתי אחרי לילה קצת ארוך במשמרת לילה של האגיס, יובל החליט להתעורר ב7 משום מה (הקדים בשעה). שמתי אותו לידי במיטה ושמתי לו בטלויזיה שלנו צעצוע של סיפור ונמנמתי כשכל 5 דקות הוא קופץ עלי , מחבק ומנשק ואומר לי “אמא אני אוהב אותך”..

אי אפשר לכעוס עליו כי הוא היה כזה מתוק.. בכלל כל הסופשבוע הוא היה צמוד אלי, מחבק ומנשק, מעודד, נותן כוחות. מזכיר לי שיש לי משהו נהדר וטוב , מזכיר לי שלמרות שההריון הזה לא התפתח הוא עדיין כאן וזקוק לי כמו שאני זקוקה לו.

ב8 החלטתי שדי וצריך להזיז את עצמי מהמיטה, לשם שינוי קמתי בלי בחילה, ליטפתי את הבטן ונזכרתי שאני כבר לא בהריון. יכלתי להתמתח עם כל הגוף. הרגשתי קלילה יחסית.

לבשתי מכנסי ג’ינס, הבטן שלי די חזרה לעצמה וכל הנפיחות ירדה , הלכתי לגן.

אני רואה איך הגננת והסייעת מסתכלות על הבטן השטוחה שלי די בפליאה כי רק ביום חמישי הסתובבתי עם בטן שלא מביישת חודש חמישי ופתאום אני עם ג’ינס ובטן שטוחה כמעט לגמרי.. אני בטוחה שהן הבינו.

זה היה מוזר אבל צריך להתרגל. אנשים מבינים. הם לא שואלים יותר מדי שאלות בד”כ.

בגלל זה העדפתי לפרסם בפייסבוק. לא רציתי לפגוש אח”כ אנשים ולהתחיל להסביר. מי שזה מעניין אותו יכנס לפייסבוק שלי , או לבלוג ויקרא. לא בא לי לדוש ולחפור בזה.

הבנתי שזה לא היה צריך להיות ושחררתי.

חזרתי הביתה, החלטתי שאני לוקחת לעצמי יום למנוחה, אבל כל רגע טלפון ומייל, ועוד עבודה ודברים שצריך לסיים ופתאום התמלאתי באנרגיות והתחלתי לחזור לחיוניות שלי.

גם העייפות המכבידה הזו של ההריון נעלמה כלא היתה וזו הקלה עצומה!
בערב נפגשנו עם חברים לארוחת ערב, בשעה 11 ישבנו במסעדה, דיברנו, הייתי בשיא המרץ, מצב רוח מעולה, ופתאום נזכרתי שרק כמה ימים קודם לכן, אין מצב שזה היה קורה בשעה כזו כי בסביבות 8 הייתי הופכת לדלעת על הספה ולא היה עם מי לדבר.

לבשתי מכנסיים צמודים, עקבים, התאפרתי, הרגשתי מעולה. חזרתי לעצמי.

מאמינה שעכשיו יהיה טוב יותר ושזה קרה כי זה היה צריך לקרות.

אי אפשר לשלוט בהכל וצריך להבין שיש דברים שהם מעבר לשליטתנו.

מחר אני הולכת לרופא לאולטראסאונד למעקב ואני מקווה שהשק הריון ורוב התוכן ההריוני נפל כך שלא אזדקק לגרידה.

ציפיתי לשטפון של דם , אבל היה לי דימום כבד בעיקר בשישי, קצת בשבת ועכשיו כמעט כלום.

נראה מה יהיה הלאה.

בטוח שתדעו על זה 🙂

לילה טוב..

תודה לכולכם! אני מעריכה את זה מאוד!