סיפור הלידה של ג’ונתן – קיסרי

סיפור הלידה של יהונתן (ג’ונתן) 17.5.08 י”ב באייר תשס”ח

אני חושבת מאיפה להתחיל לכתוב את סיפור הלידה שלך וההפיכה שלך אותי לאמא ולא יודעת מאיפה להתחיל. אולי אתחיל מלפני 9 חודשים שאני ואבא שלך התחתנו והחלטנו שאנחנו רוצים משפחה קטנה, רק לא ידענו כמה מהר זה יגיע וכמה אושר תביא איתך.
ההריון שלי איתך עבר בסדר גמור, כל המיחושים והכאבים הרגילים. השליש הראשון הקשה עם בחילות והקאות ועייפות, השליש השני שהיה הרבה יותר קל והשליש השלישי שהיה קשה, ארוך, לוחץ ועם רצון כל כך עז לפגוש אותך כבר ולדעת מי אתה.
קראתי לך שומשום מהשבוע הראשון של ההריון כי קראתי שאתה בגודל גרגיר של שומשום, וכבר מההתחלה ידעתי שאתה בן ואכן כך.
וככה עברו להם 9 חודשים ארוכים של הריון והתל”מ ללידה שלך היה 22.5.08  והייתי שבוע ממנו ובטוחה שאעבור את התאריך אבל אתה החלטת שאתה רוצה לצאת ולפגוש אותנו וכך עשית.
ביום שלישי 13.5 קמתי בבוקר וראיתי את הפקק הרירי על התחתונים והתרגשתי וידעתי שזה קרוב ועוד מעט נפגש. באותו יום נסענו לאסוף את סבתא שלך ודוד שלך שהגיעו מהארץ בשבילך.
יום למחרת הייתי בביקור אצל הרופא שבדק אותי ואמר שאני עם פתיחה 1 ס”מ ושוב פעם התרגשתי לשמוע שיש התקדמות.
ביום שישי 16.5היה לי יום ארוך, הלכתי עם אמא שלי (סבתא שלך) ואח שלי (דוד שלך) לסידורים וקניות וכל היום הסתובבתי והייתי על הרגליים. בערב אכלנו ארוחת ערב ותכננו מה לעשות מחר – ללכת להצטלם עם הבטן תמונות יפות כי ההריון יגמר בקרוב ואין לי תמונות מיוחדות עם הבטן בחוץ וליד הבריכה ועם בגדים יפים.
בשעה 23:30 הלכנו לישון מוקדם מהרגיל כי כולנו היינו עייפים ודווקא נרדמתי מהר בלי הרבה קימות לפיפי. בשעה 2:15 בלילה קמתי לעשות פיפי וחזרתי למיטה וניסתי להמשיך לישון ואז שמעתי מעין רעש של פקק שנפתח, מאוד חלש אז הייתי בטוחה שדמיינתי ובאותו רגע הרגשתי מעין שטף של מים יורד לי למטה, וקפצתי מהמיטה לשרותים והבנתי שזה התחיל, אתה בדרך אלינו יפה שלי!! כל התחתון היה רטוב ועם קצת דם.  הלכתי להעיר את אבא שלך שבהתחלה סובב לי הגב אבל שניה אחרי הבין מה קורה וקפץ מהמיטה. מפה לשם התחלנו לסיים עם סידור התיק, אני הערתי את סבתא שלך והלכתי להתקלח והייתי מאוד רגועה, מצד אחד ידעתי שעוד מעט נפגש ומצד שני חשבתי שאולי זו אזעקת שווא ויחזירו אותנו הביתה. עשיתי הכל ברוגע ובקלילות ובשעה 4 בבוקר (17.5) יצאנו לבית חולים.
שם בדקו אותי ואישרו ירידת מים עם פתיחה 1 ס”מ ואנחנו נשארים ויוצאים מפה עם תינוק בידיים. שמו אותי בחדר לידה 2.
בשעה 6 התחילו לתת לי זרוז לוריד – פיטוצין ואז התחלתי  ממש להתרגש וגם לפחד בעיקר מהכאבים אבל ידעתי שהכל יהיה שווה את זה.
לאט לאט התחילו צירים אבל לא נוראיים שיכולתי לסבול אותם, ולפעמים יותר כואבים ואז הייתי נושמת עם אבא שלך וחושבת עליך וזה היה עובר.
כל פעם שקמתי לשרותים וחזרתי למיטה הצירים היו נרגעים, ובסה”כ לא היה כל כך נורא.
בשעה 9:30 בבוקר הרופא שלי הגיע ובדק פתיחה- עדיין 1 ס”מ. הגדילו לי פוטוצין כדי לגרום לך ללחוץ יותר חזק ולצאת אלינו.
וככה המשכנו עוד ועוד עם צירים קצת כואבים אבל בהחלט נסבלים שנרגעו כל פעם שקמתי לשרותים.
בשעה 14:00 שוב הרופא בדק אותי ועדיין פתיחה של 1 ס”מ מחיקה 50%-60% כלומר אין התקדמות וכבר עברו 12 שעות מירידת המים והתחילו לדבר על ניתוח קיסרי.
בהתחלה לא כל כך רצינו כי זה נראה לי מהר מדי ורציתי שיתנו לך צאנס לצאת לבד והכל היה בסדר איתך בפנים אז קצת התנגדנו אבל הרופא הסביר לנו שאין התקדמות בכלל ולא יכול להיות שהצירים האלו לא כואבים לי כי הם נראו מאוד יפים וחזקים על המוניטור. הוא הסביר לנו שאפשר לחכות אבל זה יכול להגיע למצוקת עובר, מצוקה שלך נסיך שלי, ושהוא לא צופה שאגיע לפתיחה מלאה תוך 12 שעות נוספים.
ואז הסכמנו לניתוח ומהר מהר הכינו אותנו, נתנו לאבא שלך חליפה ללבוש ואותי הכינו ואני כל מה שעשיתי היה לבכות, לא יכולתי להפסיק לבכות, מפחד ומשמחה ומדאגה של מה יהיה.
ואז הלכנו לחדר ניתוח, קיבלתי אפידורל ספיינלי ונרגעתי ואבא שלך היה איתי מוכן עם המצלמה לצלם אותך בא אלינו.
בשעה 15:37 17.5.08 יום שבת יצאת אל העולם והפכת אותי לאמא הכי מאושרת ושמחה שיש עם המון בכי במשקל 3688 גרם של אושר ומתיקות. ואז ניקו אותך ועטפו אותך והביאו אותך אלי ודברתי איתך והרגעתי אותך ואתה פשוט נרגעת מהבכי כי שמעת את הקול שלי.
הרופא אח”כ הסביר לנו שאתה הייתי עם הפנים לצד ומאוד גבוה ולא לחצת על צוואר הרחם וגם היית “מאוד” גדול ורוב הסיכויים שהיינו הולכים לקיסרי בכל מקרה.
אח”כ אבא שלך הלך איתך לתינוקיה ואני המשכתי להתאוששות ואחרי שעה לקחו אותי לחדר שלי – מספר 312 ואחרי עוד שעה הביאו אותך אלי ואתה בכית, ואז החזקתי אותך פעם ראשונה וזה היה פשוט נפלא, להחזיק אותך כל כך קרוב אלי ולהרגיע אותך, זה מרגיש כל כך טוב

הלילות הראשונים איתך בבית חולים לא היו קלים, הנקתי אותך וזה קשה כי אתה תופס מאוד חזק את הפיטמה ומאוד הכאבת לי אבל אני לא מוותרת, רוצה לתת לך את הטוב ביותר. וגם היית לך צהבת אז שמו אותך מתחת לאור למשך 24 שעות והיה קשה לראות אותך שוכב שם ככה חסר אונים בלי יכולת לנחם אותך. ובגלל זה נשארת עוד יום בבית חולים וגם אנחנו נשארנו איתך, לא רצינו ללכת הביתה בלעדייך, רק מקווים שתחלים במהירות.
ההתאוששות מהניתוח לא קלה, אבל כל הזמן נתנו לי תרופות וזה ממש עוזר לכאב, אבל עדיין קשה ללכת, ולקום ולזוז אבל הכל שווה את זה מלאך שלי וכל פעם בבית חולים שהיו לי כאבים הרמתי אותך והסתכלתי עליך והכאבים פשוט התגמדו ונעלמו
ועכשיו אנחנו בבית מתרגלים אחד לשני ואני מתאהבת בך כל יום עוד יותר וכמובן גם האבא המדהים שלך שמטורף עליך ונרגע רק מלהסתכל עליך ולשים אותך על הבטן שלו וכמו שהוא אומר עכשיו אנחנו משפחה קטנה
אתה פשוט מדהים, בן שלי
אוהבת אותך הכי בעולם, אמא שלך