לא פסימית. ריאלית.

2

לא להאמין. הגענו לשבוע 8 וחצי.

לא קל לי . החום המהביל הזה שבחוץ גומר אותי, משתדלת להמנע מלצאת מהבית ולהצמד למזגן (שביום חמישי החליט להתקלקל) אבל לפעמים יש מחויבויות משפחתיות וחברתיות כמו היום למשל שהתרוצצנו מיום הולדת אחד לאחר.

מתיש אבל אני לא יכולה להשתבלל לנצח.

מדי ערב אני מוצאת את עצמי נחה על הספה, נהנית מהמנוחה, נותנת לגוף שלי מה שהוא צריך.

הגעתי למסקנה שאובר ידע זה לא בריא.

אני מוצאת את עצמי נוברת בפורומים , חוקרת וקוראת על כל הסיבוכים האפשריים של הריון תאומים זהים (ויש כמה) ומכניסה את עצמי לסרטים מיותרים. אני כבר מודעת היטב לכל הבעיות, לכל הפתרונות וגם קיבלתי כמה פניות במיילים אישיים מגולשות ששיתפו אותי בסיפורים אישיים טובים ופחות טובים.

אז קצת נלחצתי אבל אני מבינה עכשיו שהדרך האופטימית היא הכי בריאה עבורי בשלב זה.

נלך כנראה לייעוץ לגבי הקרישיות שלי אצל מומחה במהלך השבוע, לבדוק אם הטיפול שאני לוקחת מספיק.

הקטע הזה של הקלקסן והזריקות קצת מתחיל לייאש, זה כואב ומציק ומעיק וסתם מרגיז.

אבל אני יודעת שזה הדבר היחיד שיכול להגביר את הסיכוי שההריון הזה יסתיים בשלום.

היום חגגנו יומולדת לאבא שלי, כל המשפחה היתה שם. סבא וסבתא שלי די מבוגרים, וכבר יש 8 נינים במשפחה כשיובל הוא הראשון. וסבתא שלי אמרה שבקרוב יהיו לה 10 נינים ושהיא מקוה לזכות להגיע לשם.

משהו בי התמלא חרדות וחששות. כי אני יודעת שיש סיכוי די גבוה שההריון הזה לא יסחוב עד הסוף ושאולי הוא לא יסתיים בטוב.

לא פסימית, ריאלית.

ובכל זאת, זה נתן לה כזה אושר למרות שהיא כבר לא כל כך בקו הבריאות וגם סבא שלי ותמיד היה לי קשר חם איתם, סבתא שלי טיפלה בי המון כשהייתי קטנה.

מצד שני אי אפשר שלא לספר, כבר יש לי בטן ממש גדולה שלא ניתן להסתיר ואני נפוחה מכל ההורמונים.

בכלל, נהיה לי כבד וקשה, אני מתנשפת בדרך מהחניה הביתה, מרחק של 100 מטר, אני כל כך לא בכושר!

ויש את הדילמה הזו אם לעשות פעילות ספורטיבית ואת החשש של אולי לא כדאי לעשות סיבוב עם הילד בשכונה. מצד שני כשיש בעיות קרישיות צריך קצת פעילות כדי שהדם יזרום טוב יותר אבל כשיש הריון תאומים צריך לנוח.

בקיצור אני מתחבטת עם עצמי עם אין ספור דילמות שכאלה מדי יום.

אם ללכת לרופא שהוא יותר מתמחה בתחום של קרישיות או ללכת לרופא שאיתו אני מרגישה יותר בנוח? ומה עם הרופא בקופה? שגם מתמחה בהריון בסיכון?

למה הוא לא מספיק?

למרות שהוא משדר סוג של אפאטיות כלפי ואני בכלל חרדתית, היסטרית, והיפרית וכבר חודש וחצי שאין לי ריטלין.

יש ימים שבא לי לקחת כדור אחד. רק אחד. שיהיה לי שקט בראש לכמה שעות.

שהמחשבות הטורדניות האלה יעזבו אותי בשקט.

אבל אני לא מעיזה לחשוב על זה אפילו. אני אוכל את עצמי אם משהו יקרה.

אני צריכה חופש. לנוח, בלי לראות את הבלגן שבבית, בלי לשבת על הספה בידיעה שיש עבודה שמחכה לי ומתישהו אצטרך לסיים אותה, בלי הסטרס הזה.

פשוט לנוח.

ומצד שני סגרתי שני אירועים לסוף החודש, לנשים בהריון ולאמהות לתינוקות. בינתיים ההיענות מרשימה ביותר ומפתיעה,

לקחנו מקום גדול ומקסים בנמל, וזה כמו לחזור לחיים בשבילי.

אני עושה את זה עם כל כך הרבה אהבה ותשוקה.

פתאום הכל הסתדר. זה היה כמו כדור שלג שהתגלגל מהרגע שהלכתי לבדוק את המקום , התאהבתי וזהו.

אז לאירוע הקרוב יש למעלה מ120 נרשמות, אמהות לתינוקות, וזה כיף אדיר!

הולכת עכשיו לישון לקראת עוד שבוע חדש, שאני מקוה שיהיה פורה וכיפי.

בעצם, הולכת לדפוק לעצמי עוד זריקה לבטן, ואז לשתות עוד מים עם קרח ולימון בשביל הבחילה הכיפית הזו, ואז לישון..