מיה ונוגה בנות שנה ו-11 חודשים

מיה ונוגה בנות שנה ו- 11 חודשים

בדיוק היום דיברתי עם בעלי על מיה ונוגה בהשוואה ליובל. התחלנו לחשוב על לרשום אותן לגן לקראת אפריל כי הן נורא בוגרות לגילן ולנו זה מרגיש שהן זקוקות ליותר חברה, גירויים ופעילויות למרות שיש להן מטפלת מדהימה שהיא ממש כמו אמא שניה עבורן שגורמת לי להמון שקט נפשי כשהן אצלה במהלך היום.

אני מודה שההתלבטות קשה ביותר מבחינתי מאחר וכפי שציינתי הן אצל מטפלת מדהימה כבר כמה חודשים ויש איתן עוד זוג תאומים ובצהריים הילדים שלה ויובל מצטרפים אז יש להן חברה, היא דואגת להן לאוכל טרי, טעים ומזין והן אוהבות אותה מאוד וקשורות אליה. מצד שני, הן נורא מפותחות, מבינות דברים, מאוד אוהבות להיות בחברת ילדים ויודעות להסתדר. הן כבר מדברות באופן ממש שוטף, משפטים שלמים ואפילו מספרות לי כשמשהו משמעותי קורה להן. כמו למשל שאני שואלת אותן מה עשיתן אצל המטפלת? אז מיה עונה לי “אכלתי עוגיה אחת שתיים”.

אתמול המטפלת אמרה שאחרי שהן סיימו צלחת מרק מיה אמרה לה “ליאת, נוגה אכלה לי את המרק”

היום כשאספתי אותן היה שם את אחד החברים של הילדים שלקח לנוגה מהיד את הקומקום צעצוע שלה – יש לה קומקום קפה ורוד שהיא אוהבת להסתובב איתו ולהציע לכל מי שמסביבה קפה ולמזוג לו בכאילו. ואז היא ומיה יכולות לשחק שעה בנדמה לי ולשאול אחת את השניה “טעים לך? כן? רוצה עוד קפה? כן? ” והן פשוט קורעות מצחוק..

אז הילד לקח לה את הצעצוע מהיד. עשה טעות.

נוגה רצה אחריו, חטפה לו, ודחפה אותו. הילד בן 4. היא בת שנתיים. צעקה עליו “אסור לקחת, זה שלי!” ואני רואה את הפישרית הקטנה ויודעת שהיא הולכת להסתדר בגן.

אני צריכה ללכת לעשות סיור גנים בשבוע הבא בשכונה ולהחליט מתי ולאן אני מעבירה אותן כי כשאני חושבת על ההשלכות – מחלות, כינים, חופשות והצורך להסיע אותן במקום ללכת כמה בנינים למטפלת והידיעה שהן בידיים מעולות ואוהבות ומחבקות כל הזמן, זה משמעותי. נראה איך ירגיש לי אחרי הטיול גנים.

בבית הן כל הזמן רבות  ובודקות גבולות שלנו וגם האחת עם השניה.

לנוגה יש קטעים שהיא נכנסת לקריז אם למשל לקחנו לה משהו או לא הבאנו לה מה שהיא רוצה ואז היא יכולה להשתטח על הרצפה ולבכות חצי שעה. אצל מיה זה פחות. הרבה יותר קל להסיח את דעתה. ואני עובדת איתן בעיקר על הסחות דעת וחיזוקים חיוביים.

אם למשל מיה מציקה לנוגה אז במקום לצעוק עליה “לא להרביץ” אני ישר אומרת לה “אנחנו לא מרביצים, תעשי לנוגה חיבוקי” ואז הן מתחבקות ומתנשקות ואת זה אני מעודדת.

לגדל תאומות בגיל הזה זה פשוט תענוג ויש כל כך הרבה רגעים שאנחנו מתמוגגים מהן והשפה שלהן מתחילה להתפתח. הן מדברות המון אחת עם השניה ואני חושבת לעצמי כמה ברות מזל הן בכך שיש להן אחת את השניה. הקשר ביניהן כל כך חזק ועמוק. אם אחת בוכה השניה באה ומלטפת ומנחמת אותה ומרגיעה. כל אחת שמתעוררת מקבלת קבלת פנים מהשניה ובכלל לקום בבוקר נהיה פשוט כיף כששתי שפתיים קטנות מנשקות אותי ואומרות לי “אמא בוקר טוב, קומי”. הן מטפסות לנו על המיטה ומחבקות ומנשקות. ואם יובל ישן אני שולחת אותן להעיר אותו ואז שתיהן מטפסות עליו ומרעיפות אהבה וחיבוקים שגורמים לך להתעורר עם חיוך ועם המון שמחה ואהבה כי איך אפשר לכעוס על שתי מלאכיות כאלה?

יובלי – הוא משוגע עליהן והן מעריצות אותו. לאחרונה הן קצת משתלטות על כל הבית כשלמשל הוא יושב במחשב והן מחליטות שהן רוצות לראות את אחד הסרטים שלהן או אוספי השירים והן פשוט יתחילו לצעוק עליו לקום מהכיסא ולמשוך אותו ולצעוק עליו. כמו שאמרתי- הן יודעות להסתדר.

כשאני משווה את יובל אליהן בגיל הזה- זה דבר אחר לגמרי. הוא היה גם יחסית מפותח לגילו אבל הן ממש מפותחות. הן כמו ילדות בגיל 3, מאוד חכמות ומתוחכמות.

אנחנו רואים כבר מעכשיו הבדל בהתנהגות שלהן . השבוע ישבתי והסתכלתי על האינטראקציה ביניהן וזה מדהים לראות איך נוגה פיתחה סימפטומים של אחות גדולה על מיה ואיך היא יותר בוגרת ממיה שמתנהגת כמו האחות הקטנה שלה. נוגה כל הזמן דואגת לה, בין אם מיה תבקש מוצץ או מים, נוגה תלך ותביא לה. נוגה בכלל זה שירותי עזר בבית. כל דבר שצריך להביא או לשים אנחנו מסנג’רים אותה והיא עוזרת בשמחה. אפילו נייר טואלט היא יודעת להביא לי מהשירותים כשאני מצוננת או בקבוק מהתיק ואפילו היא יודעת לעלות לבד על כיסא ולקחת מהשיש או מהמגירות במטבח מה שהיא רוצה..

מיה יותר שובבה וממזרית. היא גם יותר מסוכנת. גם כשהולכים בחוץ היא מסוגלת פתאום לברוח אז אני משתדלת ללכת איתן תמיד עם עגלה למרות שהן די מסרבות אבל זה לא פשוט להשתלט על שתיהן. היום מיה כמעט רצה לכביש והורידה לי 5 שנים מהחיים. תפסנו אותה בשניה האחרונה לפני שהגיעה למעבר החציה. הלכתי איתן ודרשתי מהן להחזיק בעגלה, היה איזה קטע צר במדרכה שנאלצתי לעצור עם העגלה ולתת לאמא אחרת לעבור והיא עזבה את העגלה ופצחה בריצה מהירה.

כשהולכים איתה ברחוב היא יכולה להחליט שהיא הולכת לכיוון מסוים וזה לא מעניין אותה שאני הולכת לכיוון אחר או יוצאת לה משדה הראיה. ניסיתי. נוגה יותר פחדנית ומקשיבה. הדבר היחיד שכן עוזר זה שאני מאיימת שאני אושיב אותה בעגלה אז זה מיישר אותה לכמה דקות. גם ברכב היא הרבה פעמים מצליחה איכשהו להוציא את הידיים מהרצועה של מושב הבטיחות למרות שאנחנו מהדקים לה אותו מאוד חזק, אבל לפעמים קורה שהן יושבות בלי מעיל ואז זה טיפה פחות מהודק.

קטע חדש של שתיהן מהשבוע, הן מורידות את המכנסיים כל הזמן. זה התחיל מזה שערב אחד מיה אמרה לי שהיא רוצה לעשות פיפי בסיר, אז הוצאתי אותו והיא הורידה מכנסיים והתיישבה. עוד לא יצא לה ממש לעשות פיפי אבל היא נורא רוצה. אני רוצה שהיא תחכה לאחרי החורף. אין לי כח להתמודדות עם זה עכשיו כשקר..

מאז אותו יום שתיהן מורידות כל הזמן את המכנסיים והולכות איתן מופשלות כשהן עם נעליים ונופלות בגלל התנועה המוגבלת וממש מתעקשות להוריד אותן. גם כשקר..

עקשניות.

זה פשוט כיף לגדל תאומים. נכון שזה לא קל ושלכל גיל יש את האתגרים שלו, אבל זו חוויה מדהימה ואני מרגישה שבורכתי.