FLASHBACK / אמא נגה

                        FLASHBACK                                                            8/8/13

מכירים את הקטע הזה בסרטים שפתאום הגיבורה נזכרת באופן צילומי ומוחשי בזכרון טראומתי שחוותה, אז מסתבר שפלאשבקים זה דבר אמיתי.

אני שוב בהריון והפעם אני לא מאושרת עד הגג ולא מחכה לספר לכולם אלא מפחדת מהרגע הזה,
הסוף נשאר פתוח

מאז שגיליתי שהצלחנו בטיפול ואני בהריון תוקפים אותי זכרונות ויזואלים מהלידה ברגעים הכי לא צפויים- בעבודה, עם חברים, באירועים משמחים והכי הרבה כשאני עם אבי.
זכרונות שהדחקתי והעדפתי לשכוח צצים לי בראש כמו למשל הרגע שהגעתי למיון יולדות ושכבתי בכיסא כדי שגם הרופאים במיון יקבעו דיאגנוזה ויראו שאין דופק ואז הרופאה מסבירה לי את מה שאני יודעת ואומרת לי שאני צריכה ללדת אותו מת.
איך יולדים ילד מת?
רציתי שיוציאו אותו ממני באותו הרגע בקיסרי, אמרתי לה שאני לא מוכנה לעבור את זה וללדת תינוק מת.
הרופאה הסבירה לי שאם אני עושה קיסרי, הגוף לא מבחין בין חי למת וזה אומר שאני מגבילה את מספר הילדים החיים שלי לשניים בלבד! מי יכול לחשוב על דבר כזה באותה הסיטואציה? לחשב ילדים חיים בזמן שאחד נמצא מת בתוכך, ההגיון שלך חייב לפעול בתוך כל הלחץ הזה וזה כל כך קשה.
עוד זיכרון שצף כל הזמן הוא שבדקות האחרונות שלי עם זיו חזרתי כל הזמן על המשפט ״אבי תסתכל עליו! תראה הוא מושלם, פשוט יצור מושלם״ מוזר שאמרתי ״יצור״, הרי הוא היה תינוק ונראה כמו תינוק אבל אולי זה עוד מנגנון הדחקה, אמרתי את המשפט הזה כמה פעמים ואז נפרדתי ממנו בנשיקה וביקשתי מאבא שלי שישמור עליו, הם הוציאו אותו מהחדר ועוד משהו שהדחקתי היה ששתי דקות אחר-כך נכנסה אחות ושאלה האם נרצה לשלוח אותו לנתיחה שלאחר המוות?
ואני רק לפני שתי דקות ילדתי, כולי מדממת, בוכה, שבורה לרסיסים, שואלת אותה אם יש לי זמן לחשוב על זה קצת והיא עונה לי בשתיקה ובסימנים עם הראש שלא ואז אבי, בעלי שבאותו הרגע נראה כמו מישהו שאני לא מכירה מרוב שהיה שבור מהמעמד יוצא איתה מהחדר ומשאיר אותי לבד, חוזר אחרי דקה ואומר לי שהוא חתם ולא כל כך הבין על מה כי לא הצליח לקרוא את המסמך ואז שוב ההגיון מאלץ אותך לפעול ואני מבקשת מהאחות שתביא לי את המסמך וכל מה שעולה לי בראש זה הזכרון מבית ספר לאחיות שלמדנו פתולוגיה וראינו תינוקות בתוך צנצנת של פורמלין והריח החזק צרוב לי בזכרון אז האחות נכנסת ואני מתעקשת לראות על מה הוא חתם ומוודא כמה פעמים שהם לא שומרים את הגופה לצורכי מחקר (איך לעזאזל הצלחתי לחשוב על זה באותם רגעים, אין לי מושג) היא מאשרת לי שמכאן הוא נשלח לפתולוגיה ואז לחברא קדישה לוקחת אותו לקבורה, מבלי ביצוע מחקרים.
אני כותבת ונזכרת ובוכה, בוכה, בוכה!
הכתיבה משחררת, כלי התמודדות מדהים.

עוד זכרון שתמיד מציף אותי ברגעים לא צפויים שאני במקלחת קצת לפני הלידה, כי אמרו שזה מקל על כאבי הצירים ואבי איתי לא עוזב אותי לרגע, שר לי את השיר nothing gonna change my world של הביטלס, השיר שהיה הכי אהוב עלי, כל ההריון השמעתי לזיו את הביטלס והוא שר ואני בוכה, מאז כל פעם שאני שומעת את הביטלס  ברדיו, אני נזכרת ומכבה.

מה שאני פחות זוכרת עם הזמן זה את תווי הפנים שלו וזה קורע אותי מבפנים. אני מתחרטת מאוד שלא צילמתי אותו אבל הכל קרה כל כך מהר שלא היתה לי הזדמנות או שלא חשבתי מספיק ברור.
אבוד.
מה שקראתם כאן זה תמצית מחיי היום-יום שלי ויש עוד כל כך הרבה זכרונות ולפעמים יש זכרונות חדשים, דברים ששכחתי.

הפלתי כאן פצצה מקודם, אני בהריון! אבל מי בכלל חושב על זה?! אני עוד שקועה בהריון הראשון ומוצפת בזכרונות מוחשיים וגם כשאני מנסה לא להיזכר זה בלתי נמנע וזה סוחף.

אז זאת אני, מייצרת חיים חדשים ועדיין נוברת במוות, מודעת לזה שאני חייבת להתחיל לשחרר את זיו ואת הזכרונות הטובים והפחות טובים ממנו ולהתחיל לקבל את ה… שגודל לי בתוך הבטן (עוד מפחדת להגיד את המילה שמתחילה בת׳ או בי׳), לתת גם לו את המקום שלו בחיים שלי כי זה לא הוגן להתעלם ממנו, גם לו מגיע אמא שתהיה איתו בכל כולה.

מצרפת סרטון מומלץ לצפיה-

אולי הפעם/ אוסנת אפשטיין https://vimeo.com/69452900