ההריון שלי.

אני לא יודעת אם אני יכולה באמת לקרוא לו ההריון שלי. היום אני במוד של פריקה אחרי כמה ימים של שתיקה.

התבשלתי קצת עם עצמי בעניין.

החוסר ודאות הזה מתסכל מאוד, אני משתדלת שלא להתעסק יותר מדי בהריון למרות שביומיים האחרונים הבחילות מפגיזות וכל היום אני בתחושה נוראית של איכס בבטן, כמו שהיה לי בהריון של יובל, אני עושה טובה שאני אוכלת ארוחה אחת ביום, אפילו לנשנש שטויות לא בא לי, ירדתי 3 קילו השבוע, ומצד אחד הגוף שלי אומר לי שאני בהריון, אבל מצד שני אני מנסה להשאר קצת מנותקת רגשית ככל האפשר.

אני מדברת על ניתוק רגשי, אבל כל תוכנית שניה בטלויזיה גורמת לי לפרוץ בבכי כמו מפגרת בגלל ההורמונים שמתגברים אצלי בגוף.

משתדלת שלא לחשוב יותר מדי על העובר שיש או אין בבטן שלי .

בלילה לפני השינה אני עושה מדיטציה, מדמיינת שאני מקרינה לרחם אנרגיה שעוטפת ומגינה ומזינה את השק הריון ומשהו פנימי אומר לי שיש שם משהו. בד”כ האינטואיציה שלי לא טועה ואני מקווה שהיא לא תאכזב גם במקרה הזה.

אפילו חשבתי היום ללכת לאולטראסאונד אחרי שאתמול בערב היו לי שוב קצת דימומים שהוציאו לי את הרוח מהמפרשים אבל חברות שלי אמרו לי לחכות ליום ראשון, אז אני מחכה, ומקווה מאוד שתהיה נקודה ברורה ומהבהבת על המסך.

המאמנת שלי תפסה אותי היום לכמה דקות בפייסבוק, שאלה איך אני מרגישה, אמרתי לה שאני מתחרפנת ושעד יום ראשון בטח אהיה עוד יותר מחורפנת עם החוסר סבלנות שלי.

היא אמרה לי שזה שיעור בסבלנות. אמרתי לה שכן, אבל זה לא עושה לי טוב.

כאילו משהו בי נכנס להולד, לא רוצה לשמוח יותר מדי, לא רוצה לתת לעצמי “להרגיש” את ההריון יותר מדי ולהתחבר אליו מחשש שביום ראשון הבשורות לא יהיו חיוביות כל כך ונצטרך לשקול הפלה.

אני מאוד מקוה לא להגיע לשם ושהגוף שלי לא מתעתע בי סתם , במיוחד עם הבטן הזו שגדלה מיום ליום.

אני אנשום עמוק, אנסה להתעסק בדברים ומחשבות חיוביות בסוף שבוע הזה, ומקווה שביום ראשון בערב, תראו פה פוסט משמח של “יש לנו דופק!”

בהזדמנות זו אני רוצה להודות על התמיכה, על המיילים האישיים, אין לכם מושג כמה כוח זה נותן!

אז תודה..