חצויה. פוסט אישי על הטרדה מינית
פוסט קצת אישי בעקבות הפרשה שעוסקת בנושא הטרדה מינית של דולה
בשבוע האחרון אני נמצאת בטלטלה רגשית כבדה.
זה התחיל כבר לפני שבוע, כשעלתה ההודעה הראשונה בפורום הריון ולידה בתפוז, כאשר אחת ממנהלות הפורום דיווחה כי מישהי מהפורום הוטרדה מינית ע”י קולגה. לא היו פרטים מזהים כלשהם אבל תוך כמה דקות זה הפך לשרשור מפלצתי שגרם לי להבין היטב במי מדובר.
קולגה שלי, אדם שאני מכירה או לפחות חשבתי שאני מכירה, שנמצא במרכז הפרשה.
ביום הראשון עוד זעמתי על הבנות בפורום, איך ככה מלכלכים עליו על סמך עדות אחת ואז ביום למחרת התחילו לזרום עדויות נוספות ואני לא יודעת איך לעכל את זה ואיך להגיב. עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור ואני נקרעת מבפנים על כל סיפור ומרגישה את הכאב של כל אחת מהבנות מבעד למילים.
אדם שאני עובדת איתו, שהוא כל כך נחמד ונעים ועם רצון טוב שבתקופה האחרונה היינו בקשר די קרוב ופתאום הוא נמצא במרכז של פרשה לא פשוטה שכוללת עשרות תלונות עם האשמות די חמורות לצידן. האמת, אין לי שמץ של מושג איך לאכול את זה. אני בשוק, אני בהלם, מתקשה להאמין אבל משהו אומר לי שכנראה שיש דברים בגו.
אני אדם חזק בדרך כלל אבל פה כבר נשברתי.
אני מניחה שאולי אם זו היתה עוד פרשת הטרדה מינית הייתי מגיבה כמו שכולם מגיבים בשוק וזעזוע ושיפוטיות, אבל במקרה הזה מדובר במישהו שאני מכירה, פתאום זה קרוב. פתאום זה נוגע בי. גם אם לא באופן אישי, אבל אני מכירה רבות מהמשתתפות בפורום, אני שם מדי יום, גם בשל ההריון שלא הצליח וגם בשביל לייעץ באופן קבוע ולתמוך בבנות בנושאים שיש לי בהם ידע.
אני מרגישה חצויה.
חצויה בין הבנות הללו שנפגעו ואני יודעת ממקורות אמינים שהסיפורים הללו נכונים, וחצויה בין האמפתיה שלי לאדם שעד לפני שבוע היה חבר טוב. משהו בי מסרב לשכוח את זה, לא יכולה פשוט להתנתק למרות שכבר כמה ימים אנחנו לא בקשר. בשל כך אני מתקשה לנקוט עמדה.
נכון, מדובר במעשים איומים וקשים במידה והחשדות המיוחסים לו אכן בוצעו, אך עדיין, אולי מתוקף היותי רגישה מאוד לסביבה שלי, אני לא יכולה שלא לחשוב מה הלאה, מה עובר עליו, כמה בטח קשה לו. ואני חצויה. לא נוקטת עמדה לכאן או לכאן, כועסת עליו.
כועסת עליו על שעשה את הדברים הללו שהבנות טוענות שהוא עשה, כועסת שככה הוא ניצל את התמימות שלי, כועסת עליו על שהרס לעצמו את החיים ובשביל מה? כועסת עליו שניצל נשים במצב הכי רגיש שיש , פשוט כועסת. ומצד שני עדיין מוצאת מקום קטן לחמלה. כזו אני.
בימים האחרונים אני מקבלת לא מעט מיילים ופניות בפייסבוק מגולשים כדי “לעדכן” אותי על הפרשה וכבר כמה ימים שהטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. חברות, קולגות שעבדו איתו שגם שבורות, המומות וכואבות בדיוק כמוני, ועיתונאים איתם אני מסרבת בתוקף לשוחח. לא רוצה להיות מעורבת, אבל אני מעורבת. מאוד. לפחות בצורה רגשית. פרשה גדולה שמסעירה את המדינה ואת כל הכותרות, ואני שם, עמוק בפנים, אני והתחושות שלי וזה כל כך קרוב אלי!!
כבר כמה ימים שאני נמנעת מלהביע את דעתי שם בפורום שהוא מעין בית שני עבורי, כואבת את כאבן של הבנות ובאיזשהו מקום נסתר גם את כאבו. מתאפקת ומשתדלת לשתוק. וזה בכל מקום שאני מגיעה אליו , היום ישבתי בבית קפה ושמעתי אנשים מדברים על זה, בעבודה של בעלי דיברו על כך.. זה בכל מקום!
אני מנסה לחשוב כמה קשה לו. מנסה לחשוב מה היה קורה לי אם עכשיו היו מנתקים אותי מהחיים שלי, מהלפטופ, מהבית,מהמשפחה והחברים ותוקעים אותי בחדר עם עוד אדם זר, וזהו, החיים שלי נגמרו או נעצרו לכמה שנים.
פתאום אני מפנימה את המשמעות של בית כלא וזה כואב לי. אולי בגלל שזה קרוב אלי אני מתקשה שלא להזדהות, תמיד היתה לי בעיה של רגישות יתר והזדהות והתחשבות במה שהאחרים מרגישים, גם כשאני כועסת, אני תמיד “סופרת” את האחר, ואולי בגלל זה כל כך קשה לי..
לא יודעת מה לומר. לא יודעת איך להגיב, איך להתמודד או איך לאכול את הדברים הקשים הללו.
התלבטתי רבות אם לכתוב את הפוסט הזה אבל כבר כמה ימים שזה יושב לי בבטן. הרגשתי שמאחר והאתר עוסק בהריון ולידה ולאור הנגיעה האישית שלי לנושא, מן הראוי שאפרסם פוסט אישי שלי, בלי לנקוט עמדה, בלי שיפוטיות, רק לשתף אתכם, הגולשים במה שאני מרגישה בקשר לפרשה.
כבר כמה ימים שלא הצלחתי לתפקד כמו שצריך, עבדתי על אוטומט, עשיתי רק מה שבאמת דחוף וביתר הזמן ניסיתי להבין מה קורה איתי כשכל רגע משהו אחר מושך אותי בחזרה לשם.
היום בבוקר התעוררתי לSMS שבעלי שלח לי “זה הגיע לחדשות”.
מיד פתחתי את YNET, קראתי את הדברים שיצאו החוצה סוף סוף והתחלתי לבכות. הרגשתי מועקה קשה בבטן. ואז פתחתי את הפורום של הריון ולידה וראיתי את ההודעות של הבנות שם שהכריזו בחגיגיות שנראתה כמו ניצחון במערכה של מלחמה קשה על האויב . לי זה נורא צרם למרות שהיו שם הרבה בנות שנפגעו, משהו בניסוח של אותה הודעה היה קשה. אולי כי אני מכירה אותו ומשהו בי זוכר שעד לפני שבוע הוא עדיין היה בגדר חבר מבחינתי ואדם נורמלי לכל הדיעות וזה קשה פתאום לעשות את הסוויץ’ הזה.
הסתובבתי כל היום בתחושות קשות, החלטתי שאני לא עובדת. לא הצלחתי לעשות כלום.
ישבתי עם חברה ודיברנו, עשיתי עוד כמה סידורים שנדחו במהלך השבוע האחרון וניסיתי להעסיק את עצמי, אבל כל הזמן זה הדהד שם. בחדשות, בטלפונים, באסמסים, זה נשאר שם, ברקע.
מסיימת את הפוסט הזה בתחושות קשות של עצב, תסכול, כעס ובלבול, מקווה שיעשה צדק.
Response (10)
Leave a comment
Ebook - How to make money from blogging guide
אני מכירה את האדם הזה ומהפן המקצועי שלו כעו”ד, ואפשר לומר שברגע שידעתי שהוא דולה היה ברור לי מה הסיבה שלשמה הוא הלך למקצוע הזה.
תמוה בעיני איך נשים שפויות בדעתן לא ראו את המוזרות/ אי שפיות שבו והצורך העמוק שלו למגע, הוא נה גלחפש חברות להכיר דרך קולגות למקצוע והתקרב יתר על המידה לכל אחת.
היום בדיעבד אני יודעת שאני שמחה שלא הקשבתי לכל הדולות הממליצות שלו בפורום, וכואב לי על כל הנשים התמימות שהלכו שבי אחרי הגבר ה”כאילו”רגיש, שרק חיפש דרך עקיפה לקרבה נשית.
אכן כשזה מגיע אלינו “הביתה”, קשה להאמין, לעכל אפשרות כזאת. היינו רוצים לחשוב שהנצלנים הם ‘בני סלע’ כאלה ופתאום הם גם חברים, בני משפחה, קולגות ועוד.
אכן התמודדות קשה.
מחזקת ידייך על השיתוף בקושי.
לניצול מיני ישנן השפעות פוגעניות לא רק על הנפגעות בפועל, אלא גם על הרבה אחרים מסביב, שנתנו אמון.
את לא היית מגיעה לניתוק כזה מהבית, הלפטופ וכו’. מה לעשות שכשעושים פשעים- מוענשים…
לא ברור לי על מה הזעזוע- אולי כי הוא היה קרוב אלייך וקשה לך לקבל שלא ראית את הטירוף שבו? את הסטייה שבו?
זה לא פוסט על הטרדה מינית, זה פוסט על חשיבות עצמית שאת סובלת ממנה. אם לא שמת לב, יש קורבנות בסיפור, הרבה קורבנות. אף אחד מהם זה לא מיכאל. הייתי מצפה ממישהי שמארגנת ומתהדרת בכינוסים נשיים “על רמה” שתבין ותפנים מהי הטרדה מינית, מהו אונס, ומה ההשפעה שלהם על נפש האישה. על אחת כמה וכמה הייתי מצפה ממך להביע דעה פחות חלבית, כיון שעמדת בראש חבורת המעודדות של מיכאל “הקולגה המדהימה שלך” – אולי כי האמנת לזיוף, או כי האינטרס הכלכלי קודם לכל.
תפנימי – את לא הקורבן העיקרי, והייתי מצפה ממך לכתוב פוסט נוקב. כנראה שטעיתי, כי לא כל מי שיש לה מקלדת, יש לה גם דיעה. תמשיכי לסקר עגלות ולכתוב על הרם הורד. בהצלחה.
היי מיכל,
תודה לך על תגובתך.
אני ממש לא סובלת מחשיבות עצמית, אך לאחר שקיבלתי מספר פניות מגולשים ולאור הנגיעה האישית שלי לנושא החלטתי להגיב בצורה “חלבית” כהגדרתך מאחר וכמנהלת אתר עם חשיפה רבה מדי ולאור הבלגן התקשורתי שיש כרגע סביב הפרשה, אני מנועה מלכתוב כרגע את דיעותיי האישיות בנושא, או לכתוב על גבי הבלוג יותר מדי אינפורמציה שיש בידי במיוחד בשלב כל כך רגיש של החקירה שעדיין מתבצעת .
כתבתי כדי להוציא מה שיושב לי בבטן (בכל זאת, זה בלוג) אך עם סייגים מסוימים.
לצערי אני מודעת למשמעות של הטרדה מינית ומכירה מאוד מקרוב את הנושא, אך בשל מספר סיבות אני בוחרת שלא להרחיב על כך כרגע.
לצערי גם אני מרגישה כמו עשרות ומאות נשים אחרות שטעינו לגביו. קורה, אנחנו אנשים. אם קראת את דברי, אז את תוכלי להבין שאני גם מרגישה מרומה, אין פה שום קשר לאינטרס הכלכלי.
בשל המצב כרגע, אני לא אכתוב פוסט נוקב בנושא, ייתכן ובהמשך זה כן יקרה, ואת מוזמנת לפנות אלי במייל ואשמח להגיב לך באופן אישי ולא על גבי הבלוג.
חלי,
ניכר מדברייך, בין השורות שהלב שלך ממש אבל ממש לא עם הקורבנות.
פרסמת עלק התנצלות בתפוז אבל היה ברור לי לפחות שעשית זאת כדי שלא ידבק בך רושם שלישי ולא באמת כי את חושבת אחרת.
את מרגישה לי כמו אדם מאד אינטרסנטי.
היי מיכל,
לא יודעת אם את אותה אחת מהתגובה הקודמת,
אך לא ברור לי מדוע את מחליטה היכן הלב שלי נמצא.
לא דיברת איתי, את לא מכירה אותי, אז אל תשפטי.
אין לך שמץ של מושג מה באמת עבר עלי בימים האחרונים, ומה הקשר האישי שלי לפרשה.
פרסמתי בתפוז התנצלות כנה ומכל הלב, אחרי שהגיע לידי מידע נוסף ורגיש שאין לי כוונה לחשוף אותו כאן, אחרי שיחה והתכתבות ארוכה עם מנהלות הפורום בנושא, ובעקבות עוד כמה דברים שהתרחשו מהרגע שכתבתי את ההודעה הראשונה ועד ליום שאחרי שגרמו לדעתי ולתחושות שלי לגבי העניין להשתנות.
אני אשמח לענות לך באופן אישי, את מוזמנת לפנות אלי במייל : [email protected]
יש לפעמים דברים שמתרחשים שלא תמיד יש אפשרות לחשוף אותם על גבי הבלוג או על גבי הפורום מסיבות שונות, ובטח שלא בזמן כזה.
חלי .
מצטערת מאוד, אותי לא שכנעת. הבלוג שלך הוא אישי ברמות מטורפות – כולל פרטים על הילד, הריונות (כולל כל התאורים על ההפלה, לצערי הרב),יחסי מין, הבעל, הטיפול הזוגי שאתם עוברים, אמא שלך ואמא של בעלך, אחיך והטיפולים ועוד דברים שבחרת לשתף עם כל אחד שרוצה לקרוא במשך השנים (זכותך, כמובן, אני רק מצביעה על העובדה שבחרת לשתף בנושאים הכי פרטיים שאפשר להעלות על הדעת). דוקא מכיון שאת עובדת עם נשים, רובן הריוניות, והמלצת לא פעם באופן חם ולבבי על בנאדם שסרח (ולא, לא מעניינת אותי הנקודה המשפטית, אלא דוקא הפגיעה שאי אפשר להתכחש לה) אני די המומה שהפוסט היחידי שלך בנושא יצא ידי חובה ומתעסק בהרהורים לגבי הלבד שלו, והקשיים שלו. את מתהדרת הרבה בדיבורים על אסרטיביות, אבל כשזה מגיע לאינטרסים שלך (נסי לשכנע אותי שלא) את נזהרת מאוד, אינטרסנטית להדהים, ובעיקר מעוררת אכזבה.
כמו שכבר רמזו לך פה – עניין העגלות הוא אחלה, אבל זה לא בלוג רציני. אני ויתרתי.
הי תמי.
אני מניחה שאת יכולה להבין את עמדתי לגבי הנושא , ובמידה ולא, חשוב לי להבהיר שאני ממש ממש לא תומכת בדברים הקשים שקרו.
מאחר וטרם הוכח במשפט שהוא אכן אשם, ולאור העובדה שיש צו איסור פרסום על פרטים רבים מתוך הפרשה, אין לי אפשרות לצאת בהצהרות כאלה ואחרות בשלב זה.
נכון שאני כותבת בבלוג על חוויות אישיות שלי שגם אותן אני בוחרת אם לפרסם או לא ויש לי המון סייגים בדברים מסוימים ואני בוחרת את מה לחשוף בחיי ועד כמה. יש דברים מסוימים שאני בוחרת שלא לחשוף, וזו זכותי, ואני לא צריכה להתנצל על כך.
יחד עם זאת, יש הבדל בין לכתוב את דעתי על דברים שקראתי בעיתון והם מפורסמים ומותרים לפרסום, לבין לכתוב את דעתי ועמדתי האישית על פרשה שנמצאת כרגע במרכז הכותרות ועדיין מתנהלת חקירה רגישה על נושא שמאוד קרוב אלי מכל הבחינות כאשר יש בידי מידע רב על הדברים שקרו.
בשל צו איסור פרסום שהוטל על הפרשה שתקף גם לגביי בין היתר, אין באפשרותי להגיב כמו שהייתי רוצה . עד שיובהרו הדברים אני מנועה מלפרסם ברבים את מה שאני רוצה לומר בנושא, גם מבחינה משפטית.
חשוב לי לציין שאני מגנה את המעשים המיוחסים, ואיני תומכת בהם.
לכשיתבהרו הדברים , אני מבטיחה להתייחס לנושא. בשלב זה אני די מנועה מלהגיב.
עצוב לי שאתן מחפשות למי להפנות אצבע מאשימה, מבלי להכיר אותי, או לדעת מה עומד מאחורי הדברים, כאשר יש דברים רבים שאתן לא יודעות שקשורים בפרשה.
חלי.
אני רוצה לחדד – בשתי התגובות שכתבת למיכל/יות את נזהרת, ורומזת שיש סייגים שאת לא רוצה להכנס אליהם מכיון שזהו בלוג. אז זהו, שאף פעם לא שמתי לב שיש לך איזשהם סייגים. לטוב ולרע. הסייגים בנושא הספציפי הזה גורמים לי להרגיש לא נכון עם מה שאת משדרת.