יומולדת 30

לא יודעת אם אני רוצה לבכות או לצחוק, מרגישה יותר צורך לבכות, גם בשל העובדה שאני קצת הורמונלית.

זה התחיל כבר אתמול, כשנפלה לי ההבנה שכמו כל שנה, לא הולך להיות משהו מיוחד מצד בעלי, בטח נצא לאיזו מסעדה ולא טעיתי.

כבר לפני שבועיים הודעתי לו שלא יעיז לעשות לי מסיבת הפתעה כי אני שונאת את הדברים האלה , ושאם כבר אני רוצה סוף שבוע איתו לבד, בצימר.

ציפיתי שיקרה משהו ועם הזמן הפנמתי שזה לא הולך לקרות. גם כי המצב בבנק לא מדהים כרגע עם כל ההוצאות שהיו לנו על המעבר.

אבל אם כבר לא נוסעים, וואלה, אפשר להיות מקורי, לקחת איזה חצי יום חופש, לעשות משהו כיפי, אולי להתפנק יחד באיזה ספא, ולא שוב לסגור את הערב במסעדה.

אתמול בלילה הוא אמר לי מזל טוב, כבר שם נהיה לי עצוב.

פעם ב10 שנים מותר לי לרצות ולצפות שיהיה לי יומולדת קצת יותר מיוחד מבד”כ (וגם אז הוא נותן לי להרגיש כאילו שהוא עושה וי – “הנה, יש לך יומולדת, נצא למסעדה”)

וזה קצת מבאס ונותן לי להרגיש שאני נלקחת כמובן מאליו. כאילו לא צריך להשקיע מחשבה ולהתאמץ אחרי שב30 שלו עשיתי חתיכת הפקה עם מלא חברים ומתנות שהשקעתי בהן המון מחשבה.  אז לא רוצה מתנות, אבל רוצה משהו שיתן לי להרגיש שהוא מחזר, שהוא עדיין רוצה אותי.

אז די התהפכתי עליו אתמול בלילה. ישנתי זוועה, קמתי זוועה, רק בכיתי חצי מהיום. במקום להיות שמחה ומרוגשת שיש לי יומולדת, שאני מחליפה קידומת, שהגעתי ל30 ,הרגשתי מבואסת שדווקא האדם שאמור להיות הכי קרוב אלי, מתנהג כמו עוד אחד.

בצהריים נפגשתי עם חברה לפגישת עבודה, היא שאלה מה יש לי והדמעות פשוט התחילו לזלוג. היה לי עצוב שאני אומרת שיש לי יומולדת ובוכה.

מבחינת כל ההיבטים טוב לי בחיים, יש לי קריירה, בית, רציתי 2 ילדים עד גיל 30 והולכים להיות לי 3.. אבל מבחינת הזוגיות, אני מרגישה שמשהו שם חסר. שאין כבר את ההתלהבות, החיזור, האינטימיות, וגם ההריון הזה שמונע ממני כל כיף אפשרי שקשור באינטימיות וגורם לי להראות כמו לוויתן עם בטן גדולה לא ממש מוסיף ..

וזו סתם תקופה לא משהו שעוברת עלי מבחינה נפשית . הרבה שינויים בעקבות ההריון, הסתגלות למצב חדש ועייף יותר, צירים כמעט כל ערב, קושי פיזי וכבדות. ולפעמים, סתם הייתי רוצה להרגיש שוב כמו שהרגשתי לפני שהתחתנו והבאנו ילד.

עושה לי קווץ’ בבטן.

אז אחרי שבכיתי כמעט כל היום והייתי מבואסת, התכוונתי ללכת לאמא שלי עם יובל, להסתגר בתוך עצמי עד הלילה ואולי להשאר לישון שם. רק רציתי קצת שקט בראש. לא לראות אף אחד ולא אותו. כבר הייתי בדלת להביא את יובל ב4 וחצי כשבעלי הגיע עם זר פרחים גדול ביד. הייתי מלאה בכעס כלפיו ומצד שני הוא התאמץ. אמר שנשים את הילד אצל אמא שלו ונלך לטייל. היה לי קשה אבל ניסיתי להניח את הקריז בצד.

אז הלכנו לטייל במתחם התחנה, לא רציתי לבאס אותו למרות שהייתי מותשת פיזית ונפשית (כשאשתך עם צירים ובשמירה זה לא רעיון טוב לטייל שעה ברגל), לא היה מעניין מדי וגם לא היה לי כח לכלום, סתם חנויות יקרות , והתבאסתי כי אני לא במצב לטייל אבל לא רציתי לבאס אותו. קנינו משחק חמוד ליובל ואח”כ רצינו לאכול.

ישבנו במסעדה פלצנית של בשר בנווה צדק שהמלצרית הראשונה שטיפלה בנו פשוט הביאה לי את הסעיף עם הפלצנות שלה. ביקשתי סטייק סינטה.עשוי מדיום וול. היא התעקשה שאפשר רק מדיום. אז קיבלתי סטייק חי. ביקשתי 3 פעמים לצלות אותו עוד רק ששרפו לי אותו מבחוץ והיה חצי חי מבפנים, ביאסו לי את הצורה. לא נהניתי מזה אבל לא רציתי לבאס את בעלי.

בקיצור, שרפנו 500 שח על הערב הזה.יכלנו להוסיף עוד 200 ש”ח וללכת לאיזה צימר נחמד לשישי שבת אחרי החגים. רק אני והוא. הוא אמר לי “זה עוד רחוק..” הוא לא מפנים שהפעם הבאה שנוכל לצאת לבד, תהיה עוד 4-5 שנים כי 3 ילדים קשה להפיל על הסבתות ולנסוע לשישי שבת. זה הולך להיות לא קל. סתם התבאסתי על הערב הזה.

אני יודעת שהיתה לו כוונה טובה ושהוא אולי פועל וחושב אחרת ממני ואולי הציפיות שלי גם לא ריאליות ואני צריכה להפנים שגבר רומנטי כבר לא יהיה לי , למרות שפעם, לפני הרבה שנים , לפני החתונה הוא עוד היה כזה.

היום, העבודה שאבה לו את כל שמחת החיים שהתחלפה בעייפות כרוניות ואפאטיות לחיים.

ואני מסתכלת על עצמי, רק בת 30, אבל מרגישה שאני חיה כמו בת 40 שנשואה 20 שנה. בלי רומנטיקה, בלי ריגושים, בלי חיזור, הכל מובן מאליו. ואני לא רוצה שזה יהיה ככה. זה משעמם! ומה יהיה כשיהיו עוד 2 בנות? בכלל לא יהיו לי חיים.

בדרך חזרה בעלי היה מסטול מהבירה אז אני נהגתי. היה לו חשוב לשבת עם האייפון שלו במקום לדבר איתי עד שאנחנו יוצאים לבד. התעצבנתי והיה עוד משהו בדרך שהביא לי את הסעיף. אז התחילו לי צירים מהעצבים.

אספנו את יובל וחזרנו הביתה.

סתם מרגישה חרא בסוף היום הזה.

ציפיתי להתחיל את השנה הזו בצורה יותר חגיגית, במשהו כיפי ומיוחד יותר, לנסוע איתו לאנשהו, לתחזק את הזוגיות בלי טלפונים, מחשב או ילד, רגע לפני שאנחנו נכנסים לתקופה מאוד אינטנסיבית עם עוד 2 תינוקות שיצטרפו, שלא לדבר על החרדות שלי שהן עצומות. החשש הזה שההריון יסתיים יותר מדי לפני הזמן כל הזמן שם. אני מתקשה לדמיין את הסוף. עוברת שבוע אחר שבוע ואומרת תודה לכל שבוע שחולף. מחר מתחילה שבוע 21. עוד 15 שבועות. והוא לא מבין את זה . את כל הדאגות הללו.

אז אני קצת חרדתית . אבל קשה לי ואני זקוקה לתמיכה שאותה אני לא מקבלת. אני מתמודדת עם החרדות והחששות האלה כמעט לבד, הוא נהנה להגיד שאני פרנואידית ובכך לפתור את עצמו מלתמוך בי.

פשוט מתסכל. ועכשיו , כל מה שבא לי לעשות זה לקחת את עצמי ולברוח. ואם לא היה לי ילד הייתי עושה את זה.

מרגיש לי ממש רע דווקא היום. הוא נתן לעצמו לקרוס עם האלכוהול. התפגר על המיטה.סתם יום אחד בשנה הייתי רוצה לקבל קצת יותר תשומת לב. מגיע לי.

רע לי.

גם כן יומולדת שמח לי.. יותר לכיוון עצוב.