כל ההתחלות קשות…/ גלעד

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות

לילה ראשון וקשה עבר על עופרי ועלינו, כאשר אישתי מתאוששת מהניתוח הקיסרי ומאושפזת המחלקת יולדות א׳, ואני עובר ממיטת אישתי לאינקובטור של עופרי וחוזר חלילה.

באותו הבוקר, בעודי יושב ליד האינקובטור ומלטף בעדינות את ידה הפיצפונת של עופרי, ניגש אלי ד״ר גלובוס שהוא הרופא המטפל בעופרי ( ובשבילנו פשוט מלאך ). ד״ר גלובוס מסביר לי בסבלנות רבה על מצבה של עופרי, אומנם לא הכל אני מצליח להבין, אבל הרבה יותר מאשר הבנתי אמש, לעצמי אני מציין לאחר מכן שאנחנו נמצאים בתחתיתו של בור עמוק במיוחד.

כך עוברים להם מספר ימים, עופרי מונשמת על ידי טובוס המחובר למכונת הנשמה, בצילומי הרנטגן התכופים הריאות עדיין נראות חולות ובשקילות הערב משקלה צונח לכיוון ה-590 גרם, גם המוניטור לא נשאר יציב ומדד הסטורציה ( חמצון הדם ) גבה גלי עד גלי. וביינתיים אישתי משתחררת מהאשפוז, אך ברור לנו שאנחנו נשארים עם הקטנטונת וכפתרון ביניים עוברים למלונית ״בייבי שיבא״.

בינתיים בבדיקת דם של עופרי מתגלות רמות בילירובין גבוהות, פירוש הדבר הוא שיש לה צהבת והיא מוכנסת לטיפול באור אולטרה סגול. לעת עתה אם מסתכלים מבעד לאינקובטור עופרי נראית כך: אינפוזיה ביד ימין ויד שמאל, טובוס בנחיר שמאל, זונדה בפה, טיטול שמכסה את רוב גופה הזעיר, מדבקה למדידת חום על הבטן ומעין תחבושת על הראש והעיניים כנגד האור החזק – בקיצור מראה מאוד לא מלבב ואפילו מפחיד.

לאט לאט מחלחלת ההבנה, מצבה הרפואי של עופרי הקטנטונת שלנו מוגדר דה פקטו כ״קריטי אך יציב״, וזה, קוראים יקרים, דבר שמאוד קשה להתמודד איתו נפשית. עולות וצפות שאלות כמו: האם להקשר אל הקטנטונת?, שכן המצב כל כך שביר ואי אפשר לדעת מה יקרה, מה אנחנו כהורים יכולים לעשות בכדי לסייע? איך מתמודדים עם סיטואציה מורכבת כל כך? ועוד שאלות רבות וכל כך מעט תשובות.

קיים דבר נוסף שהקושי להתמודד עימו הוא גדול, בתור הורה אין משהו שאתה רוצה יותר מאשר להחזיק את ילדך בידיים, ובמקרה שלנו ודאי שאין זה אפשרי, שהתעניינתי לגבי ״קנגרו״ ( הנחת הפג על חזה חשוף ) נאמר לי שיש להגיע קודם כל למשקל של 900 גרם, דבר שנראה לי רחוק שנות אור, וכל שנותר הוא ללטף רכות את הקטנטונת מבעד לאינקובטור ולהמשיך לחכות לרגע המיוחל.

מאחר וכבר זכינו להיקרא ״דיירים״ במחלקת  טיפול נמרץ פגים, ומאחר ולאישתי אין כל כוונה לשוב הביתה בשלב זה, אנחנו מחפשים פתרון מגורים בקרבת מקום ( שכן ביתנו נמצא מרחק 45 דקות נסיעה ), ומוצאים פתרון שכזה בדמות דירה קטנה בבית החולים במקום הנקרא ״בית הילד״ אליו אנו מגיעים בעזרתה האדיבה של חיה, העובדת הסוציאלית של המחלקה ושל חיים המנהל את המקום המדהים הזה. במהרה אנו מעבירים את מעט חפצינו ( שאגב הולכים ומתרבים מיום ליום ) לדירתנו החדשה ומרגישים מעט הקלה שלפחות עניין טכני זה נמצא כבר מאחורינו, ועתה נוכל להשקיע את כוחותינו בהתמודדות האמיתית והכה קשה – במלחמה על חייה של עופרי הקטנטונת.

זהו זה להפעם, המשך יבוא, גלעד.