להיות אמא לתאומות בנות שנה ו-8 חודשים וילד בן 6

הרבה זמן שלא כתבתי.

האמת היא שכל כך הרבה מתרחש בחיים שלי לאחרונה. הכל הפך לאינטנסיבי ומהיר יותר, הזמן לא מספיק לכלום והתחושה היא שאני במעין מרדף אחרי הזנב של עצמי.

מי שעוקב אחרי יודע שאחת לכמה זמן אני מקבלת החלטה להוריד הילוך ואפשר לומר שאני יחסית עושה את זה לעומת מה שהיה בעבר, אבל כמות העבודה רק הולכת וגדלה ואני לא מצליחה להספיק הכל.

אני לא סופר וומן.

אבל אני כן אמא ל-3 ילדים.

זה לא פשוט  להיות אמא לתאומות שעוברות את משבר גיל שנתיים הנורא, כל אחת בדרכה שלה. אני זוכרת שיובל התחיל לנו את הסצנות בסביבות גיל שנה ו-3 חודשים. היינו מושיבים אותו בצד לכמה דקות וזה היה מרגיע אותו ועושה לו סוג של “ריסטרט” למערכת. אפשר לומר שיחסית צלחנו את זה בסדר.

אבל כשמדברים על גיל שנתיים לתאומים, זה כבר סיפור אחר.

מיה ונוגה בנות שנה ו-8. הן תאומות זהות. אנשים אומרים שהן זהות לגמרי במראה, אבל אני כאמא שלהן רואה המון הבדל. במימיקה, בתנועות, בדיבור, במבנה גוף ובפנים. מבחינתי הן שתי ילדות שונות. עכשיו הן מתחילות לגלות את העצמאות שלהן, בודקות גבולות, דורשות לעשות דברים לבד, דורשות לקבל ויש ימים שנוגה רודפת אחרי בבית כל היום וקוראת לי “מימה מימה” ודורשת שארים אותה. ומיה לא דורשת, היא פשוט לוקחת. הן כל היום רבות, מציקות אחת לשניה, רגע מכסחות ומרביצות ושניה אחר כך הן מתחבקות ומתנשקות ועושות טובה וחיבוקי..

הן בודקות גבולות גם של עצמן, לראות כמה הן יכולות להציק ומה קורה כשהן מרביצות ובעיקר סקרניות לגבי הגילוי של מעשה ותוצאה.

אני משתדלת להיות נוכחת ככל האפשר ולשמור ולהשגיח אבל זה לא פשוט.

שתיהן אוהבות נורא לצייר, במיוחד מיה וכל היום היא מוציאה לי ספרים מהספריה (למרות שכבר הרמנו למדף גבוה יותר) ורוצה לקשקש עליהם או בכל מקום שהעט או הטוש התורן שהיא מצליחה למצוא עובדים בו. גם אם זה קיר או שולחן או כסא, הכל הולך!

נוגה מהבחינה הזו קצת יותר נוחה, היא יותר מקשיבה כשאומרים לה לא, מיה לא שמה עלינו  ולא רואה אף אחד ממטר. כשאומרים לה תביאי משהו, היא אומרת לא ובורחת. נוגה יחסית מקשיבה למרות שיש לה את הרגעים שהיא נכנסת לאמוק של הצקות למיה ולאחרונה יש פה יותר מדי צרחות וצעקות.

יחד עם זאת יש קסם בגיל הזה כי הן יכולות להיות הכי בקריז שיש ואז בפעולה של הסחת דעת אפשר לגרום להן לשכוח הכל בשניה. למשל היום הן הציקו אחת לשניה, שפכו את המים ורצו להשתכשך בהם והתחילו לבכות ולנדנד. פתחתי את החלון של המרפסת ואמרתי להן “תראו, הנה האוטו נוסע”. תוך שניה שתיהן רצו למרפסת – נוגה עם “איפה אוטו? נסע? ” ומיה אחריה “אוטו אוטו, אוטובוס” .

אחד הדברים הקסומים בתאומים זה השיחות האלה שיש להם ביניהם.

כבר יצא לי לצפות באי אלו סרטונים ביוטיוב של תאומים ואני יכולה להבטיח לכם שזה לא מבוים. הן פשוט אוהבות אחת את השניה וזו חויה מדהימה..

עוד כמה ימים יסתיים החופש. נחזור לשגרה ולשפיות.

עד אז, חג שמח!