מתרגלים למציאות חדשה..

אחרי השוק שנחת עלינו בשבוע שעבר, אני מתחילה להסתגל למציאות החדשה, יש לי תאומים בבטן!

הזוי ואני עדיין מתקשה לעכל והתמונה של שני העיגולים הקטנטנים האלה בתוך רקע שחור מזכירה לי שזה אמיתי .

אני מרגישה לא מי יודע מה, הבחילות הורגות לי כל חשק לאוכל, אני משתדלת לאכול דברים קלים וגם זה כשאני מכריחה את עצמי כדי לא להתעלף. סוג של קונפליקט שקשה להחליט מה יותר גרוע  – הבחילות או הכאב בטן של הרעב ..

חוץ מזה אני פשוט עייפה רוב הזמן ולא בא לי לעשות כלום חוץ מלשבת בבית. זה הזמן להעריך בגדול את זה שאני עצמאית כי אם הייתי שכירה במצב הזה כבר הייתי יוצאת לשמירה. המשפחה מתחשבת, בעלי עוזר עם הילד, נותן לי לנוח,  נותן יד בבית ולי נשאר רק לנוח ולעבוד, מזל שרוב העבודה שלי מתבצעת על גבי המחשב והטלפון.

בינתיים דוחה את כל הפגישות שלא דחופות כדי לתת לגוף לתחזק את שני העיגולים הקטנים האלה שבבטן, לפי העייפות שלי ניכר שהם צורכים לא מעט כוחות מהגוף שלי. אז אני זורמת עם זה.

יודעת שעוד חודש בערך כבר תהיה הקלה משמעותית, מתנהגת יפה ונחה כדי לא להגיע לאשפוזים ובלגנים.

אתמול בצהריים שכבתי ליד יובל כשהרדמתי אותו, תוך כדי התחלתי לעשות הדמיות של החדר שלו, לנסות להבין אם זה אפשרי להכניס שם עוד 2 ילדים והגעתי למסקנה שעם תכנון נכון זה יכול להיות אפשרי. נעיף את הכוורת עם הצעצועים לסלון, נשים ארון גדול, נעשה סדר, נוסיף מדפים ונסתדר בחודשים הראשונים עם 2 עריסות , כמה שנצליח.

אני כבר רצה בראש, מצד שני יודעת שצריך להוריד הילוך, לעבור עכשיו שבוע אחרי שבוע , לאט ובזהירות, יודעת שיש לפני עוד דרך ארוכה מאוד ואולי אני לומדת פה שיעור חשוב בסבלנות.

מחר הולכת לרופא לביקורת, לבשר לו את הבשורה, לעשות עוד אולטראסאונד ולראות מה הלאה.

יש יתרון אחד גדול, נחסך ממני עוד הריון נוסף, כי אני מרגישה ממש רע, אבל בטח בעוד כמה שנים אם יבוא לי שוב ילד אני אשכח כמה רע הרגשתי, מזל שיש את הטקסט הזה בשביל להזכיר לי…

הולכת לעשות שוב פיפי , בפעם השלישית בשעה האחרונה..